לידה של עיתון
כתבה: תמר שטיין, עורכת העיתון
האמת היא שליטל הודיעה לנו לראשונה במועדון שלנו בניצן, שנפתח בו פרויקט חדש של עיתון. ישר נלחצתי נורא. חשבתי לעצמי: "יואו, אני מתה. איך אמצא עכשיו זמן לפרויקט הזה, כשיש לי כל כך הרבה דברים לעשות בלימודים ובכלל? מתי אפנה את הזמן המתאים להכנה של העיתון הזה? אמא'לה! הרגשתי, ידעתי איכשהו, עוד לפני שליטל אמרה את שמות החבר'ה של העיתון, שאני בטוח שייכת לשם (טוב, ליטל רמזה לי קצת לפני כן שעוד מעט ייפתח במועדון פרויקט שיתאים לי – ממש בובה!) אבל אין, לא יכול להיות. אין מצב! מה? איך אני אתחיל לכתוב עכשיו באופן מסודר, ועוד לעיתון! אני שעד עכשיו הייתי מסוגלת לכתוב רק ברכות יומולדת (דווקא אמרו לי שהן כתובות יפה...) כמעט לא יצא לי במהלך חיי לכתוב משהו שהוא אחר, כל חומר משהו אישי שלי, שיוצא מהקישקעס אבל לא כמו יומן אישי. אז הנה. עכשיו זאת ההזדמנות ויש לנצל אותה לפני שהיא תברח. הרי ידוע שאם יושבים כך סתם בחיבוק ידיים, החיים בורחים לנו! ותאמינו ליי שאת השורות האלה מולכם, אני מרגישה כאילו אני עצמי צריכה לקרוע עכשיו את ים סוף לשניים. לכתוב זו משימה קשה. וגם להמציא ולחשוב מה כותבים כך שיתאים לקוראים ולנושא העיתון, זו משימה קשה בהחלט. אני באמת מרגישה קצת עכשיו כאילו אני "יולדת" תינוק – או מן סוג של תינוק. כי "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים!" ועוד מעט, אינשאללה, הוא אכן ילך לבד..
דרך אגב, אם מישהו מכם (קוראינו היקרים) רוצה לכתוב לנו משהו לעיתון הבא? או שאולי אתם מכירים מישהו אחר שרוצה לכתוב לעיתון? זה לא חייב להיות חניך כמונו (למרות שגם אתם מוזמנים לכתוב בכיף), אלא זה יכול להיות אבא, אמא, מדריכים/ות, חברים, שכנים, חבר'ה מניצן אונים ועוד..ותחשבו על זה..
ועד לפעם הבאה, שיהיה לכם בכיף מה'תינוק' הזה ומה'תינוקות' הבאים.
קריאה מהנה!
אוהבת, תמר
מספר מלים אישיות...איך אומרים...מהלב
מאת: ליטל פייקובסקי, רכזת המועדון
אני מאד מתרגשת לכתוב מילים ראשונות למערכת העיתון..ובכלל לראות את פרויקט העיתון קורם עור וגידים.
המצחיק הוא שהכל התחיל בכלל מתוך פעילויות המועדון. ישבנו, צפינו והקשבנו ופתאום הבנו כי לחניכים יש מה להגיד. והרבה (חברה תמשיכו כך!) אז רצינו לתת במה לכל הדעות הייחודיות, הרעיונות והעשייה בתוך המועדון. וכך למעשה נולד רעיון ה"עיתון". היפה בכל פרויקט העיתון שכל העשייה בתוכו היא של החניכים: עריכה, כתיבת כתבות, בניית פינות שונות, צילום, ראיונות וכו'. אפשר לומר שמהיום הראשון של פתיחת המערכת באופן רשמי עלו רעיונות נפלאים, ייחודים ואמיתיים שאנו מקווים שיעניינו אתכם כקהל הקוראים (ו..חסר לכם שלא!?!).
בנימה יותר אישית..אני מתמלאת גאווה כל פעם מחדש, כאשר אני צופה בעשייה העיתונאית במועדון.. הראיונות הנוקבים של לימור, התמונות הנפלאות של ליאת והדס, העשייה הבלתי פוסקת של העורכת תמר וכמובן היוזמה וההדרכה המקסימה של ענבל!!
אני מקווה שנמשיך כך ונגשים את כל שרצינו. ובעיקר נוציא עוד ועוד גליונות.
בהצלחה ובאהבה
ליטל פייקובסקי
רכזת המועדון
ליאת ואורי זכו בזהב
מאת: לימור סיני ותמר שטיין
ליאת רכלבסקי ואורי שילר, חברי מועדון ניצן הרצליה, הביאו הרבה הרבה כבוד למועדון שלנו. כל אחד משני ספורטאי הג'ודו האלה, זכה בשתי מדליות זהב בתחרות הג'ודו של ארגון ה"ספיישל אולימפיקס". התחרות נערכה ב- 17/1/06 בירושלים. ה"ספיישל אולימפיקס" הוא ארגון ספורט עולמי, המקיים גם בארץ, חוגים, פעילויות ותחרויות בענפי ספורט שונים. הוא קיים במיוחד בשביל מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים. אימוני הג'ודו של קבוצתם של ליאת ואורי מתקיימים ברעננה, פעם בשבוע. מעבר לזאת, נערכות גם תחרויות ג'ודו, בארץ ובחו"ל, לקראת אולימפיאדת ה"ספיישל אולימפיקס" שתהיה בשנת 2007 בשנחאי, סין.
ענפי הספורט של ה"ספיישל אולימפיקס" הם בהחלט לא רק ג'ודו, אלא גם כדורגל, כדורסל, שחייה, באולינג, טניס שולחן ועוד.
אורי וליאת הם זוג צמוד כבר 14 שנה (טפו טפו טפו) ואוהבים מאד את קרבות הג'ודו. הנה כמה שאלות ששאלנו אותם לעיתון, לכבוד הזכייה:
ממתי ולמה הצטרפתם לג'ודו של ה"ספיישל אולימפיקס"?
ליאת: "לפני כ-9-10 שנים בערך, סיפר לנו ידיד של שנינו, דקל (מניצן כפר סבא), על אימוני הג'ודו של ארגון ה"ספיישל אולימפיקס". צפינו מהצד באימון ג'ודו אחד כזה, אורי הצטרף מייד לקבוצה (דקל כבר היה שייך לקבוצה הזו והחבר הוותיק ביותר בה), ולי לקח בערך שנה עד שהחלטתי גם להצטרף לג'ודו".
האם התחריתם בתחרויות הג'ודו באנשים חזקים יותר מכם, או שהיו באותו משקל כמוכם?
אורי: "בג'ודו מתחרים תמיד לפי משקלים ולפי רמות. כל מתחרה יכול להתמודד מול מתחרה אחר, עם 10 ק"ג בערך יותר ממנו. אנחנו מתחרים עם אנשים ברמת המקצועיות שלנו בג'ודו" אורי שוקל בסביבות ה-70 ומשהו וליאת בסביבות ה-50 ק"ג. הרמה המקצועית, אגב, מתבטאת בתחרויות הג'ודו, בצבע החגורה של המתחרה. לכל רמה יש את הצבע שלה וכדי לעלות מצבע לצבע יש להשקיע שעות אימונים רבות מאד.
ליאת: "באימונים השבועיים, אני יכולה להיאבק רק בבנים כי אין לנו בנות בכלל בקבוצה. בדרך כלל, בנים הם חזקים יותר מבנות, אבל אני מסתדרת. חוץ מזה, שבתחרות אחת לא היו בכלל בנות, אז הייתי חייבת להיאבק רק בבנים שהיו שם, אלה שבחגורה (כלומר, רמה) שלי".
כמה זמן צריך עד שעולים לחגורה הבאה בג'ודו?
אורי: "החגורה הבאה – זה סיפור שלם, זה תהליך שלוקח הרבה זמן. לכל חגורה בג'ודו יש את זמן האימונים שלה. וזה גם משתנה מספורטאי לספורטאי, לפי היכולות שלו".
אורי נמצא ברמת חגורה כחולה, וליאת בחגורה כתומה.
האם אתם רוצים לעסוק במקצוע הג'ודו גם בעתיד?
שניהם: "אנחנו רוצים להמשיך בג'ודו, להתאמן ולהתחרות בו עוד שנים רבות. הג'ודו הוא תחביב בשבילנו, לא מקצוע. הוא משמש לכיף ולנשמה שלנו".
אם אתם מפחדים מהיריב שלכם בתחרויות?
ליאת: "לא, היריב הוא לא מפחיד".
אורי: "בפעם הראשונה זה היה מפחיד קצת מול היריב, אחר כך כבר התרגלנו".
ושאלה אחרונה לסיכום: מדוע הג'ודו חשוב לכם?
ליאת: "כיף לנו בג'ודו, וספורט בכלל בחיים חשוב לנו".
אורי: "בחרנו בג'ודו דווקא, כי זה ענף שיכול לעזור בחיים ומלווה אותנו לצורך הגנה".
לסיום הראיון שאפילו עשה לנו קצת חשק לספורט, נספר שאורי וליאת גילו לנו שהקבוצה שלהם (יש בה 5 איש) החליטה, אחרי התחרות האחרונה, שהיא הוכיחה עצמה בתחרות (היו עוד מדליות) אז כל אחד מהם מקבל פרס העלאה בדרג החגורה!
אורי יעלה מהחגורה הכחולה לחומה, וליאת מהכתומה לירוקה. היה להם בהחלט שווה! וגם לנו.
מספר מלים על האולימפיאדה
אמא של ליאת ר. מספרת: האולמפיאדה של ארגון ה"ספיישל אולימפיקס" מתקיימת אחת ל-4 שנים, האולימפיאדה הקרובה תתקיים ב-2007 בשנחאי שבסין (האולימפיאדה מיועדת לספורטאים בעלי צרכים מיוחדים). משתתפים בה ספורטאים מכל העולם אשר מתאמנים כל השנה, במסגרת ה"ספיישל אולימפיקס". בסניף אקים ברח' פנחס רוזן בת"א יושבים מנכ"ל "ספיישל אולימפיקס" בישראל, חיים רווה ומזכירת ה"ספיישל אולימפיקס", שרית חכם. אצלם ניתן לקבל מידע נוסף. כל אחד יכול להתאמן ולהצטרף. פעילות זו והתחרויות המתקיימות במהלך השנה, בארץ ובחו"ל, תורמים רבות לביטחון העצמי של הספורטאים , מראה להם כי גם הם יכולים להצליח!
בדרך לעצמאות
מאת: לימור סיני
בית אקשטיין הוא מקום בו גרים כ-13 דיירים הפועלים בבית באופן שווה ומקיימים חיים עצמאיים, הם דואגים לניקיון ותחזוקת המקום בעצמם, עובדים, ולומדים וגרים בבית משלהם. לא תמיד קל לעבור למקום משלך, רחוק מהבית של ההורים ומהפינוק, אבל ההרגשה של להיות עצמאי היא נהדרת.
ראיינתי את הילה הררי בת 25, אחת הדיירות בבית:
מה היתה ההרגשה שלך ביום הראשון ב"בית אקשטיין"?
"פחדתי שאני לא אדע לעשות דברים. לא היה לי קשה לעזוב את הבית אבל להורים היה עצוב. בסוף היום אני אמרתי להורים שילכו הביתה".
האם התביישת ונסגרת בחדר או שהיית עם חברים?
"לא נסגרתי אבל בהתחלה התביישתי קצת ואז נפתחתי. המדריכים רינת ואלדין היו שם וזה עזר לי".
איך הרגשת כשיצאת מהבית של ההורים, האם זה היה קשה, האם בכית?
"אם אני לא טועה, לא בכיתי ולא הייתי עצובה. להורים שלי היה קשה אבל אני רציתי לצאת כי היה לי משעמם בבית".
אז, האם שמחת לצאת מהבית של ההורים?
כן שמחתי לצאת מהבית של ההורים. אני רציתי לצאת כבר בגיל שמונה עשרה, אבל פה אני רק שנה.
מה השתנה אצלך מאז שאת ב"בית אקשטיין" לעומת הבית של ההורים?
"אני עצמאית ועושה הרבה דברים. בבית של ההורים היתה לי עצמאות אבל לא עשיתי הרבה דברים לבד".
ואיך שאר דירי "בית אקשטיין" הרגישו ביומם הראשון?
שירלי: "קשה, לא קל, בכיתי, הייתי סגורה בחדר"
ליאת: "היה לי קשה, לחץ, בכיתי קצת וקצת התרגשתי".
הילה מרידור: "היה בסדר גמור, לא קל אחר כך התרגלתי".
דורון קרפיק: "הרגשתי שקל לי".
יונה: "היה בסדר"
אורי: "היה לי קשה בהתחלה, חשבתי לעזוב אבל זה עבר לי. חזרתי הביתה כל יום רביעי וביום חמישי שוב ל"בית שלנו". הייתי יוצא הביתה אחרי הניקיונות וחוזר ביום ראשון אחרי העבודה. מאד נהניתי מהטיולים".