טעויות של הורים - כך תעזרו לילד להתמודד / ד"ר מלי דנינו
דרכם של הורים לילדים עם קשיי למידה לא תמיד פשוטה ובדרך כלל מלווה במכשולים וקשיים שונים. לא כל ההורים יודעים איך לאבחן, איך להבין את הבעיה ומה דרכי ההתמודדות. אגודת ניצן מציגה בפניכם כמה טעויות נפוצות שהורים עושים, וגם דרכים לעזור לילד להתמודד הכי טוב שאפשר - מתוך כתבה שהתפרסמה ב-ynet.
מהרגע שהבנתם שמשהו מקשה על הילד ללמוד ועד לשלב בו תצליחו להכניס את הילד לשיגרה נכונה ובונה עבורו - ישנה דרך ארוכה, שלא כל הורה יודע איך להתמודד איתה. מה עושים בכל שלב ושלב, לדחוף את הילד או לא להלחיץ, להילחם במערכת החינוך או לזרום איתה? קיבצנו עבורכם כמה טעויות נפוצות שהורים עושים בדרך לפתרון הבעיה.
כאשר נדלקת "נורה אדומה" אצל ההורה והוא חושד שלילד יש בעיות למידה, צצה מיד השאלה "למי לפנות?"
הורים רבים מדווחים כי בשלב זה הם מחפשים עבור ילדיהם את אנשי המקצוע הכי מוכרים ונחשבים ומשקיעים כסף רב באבחון אחר אבחון. יש שיפנו קודם לפסיכולוג, שיבדוק יותר את הצד הרגשי, יש שיפנו לאבחון לקויות למידה ויש שיפנו לפסיכיאטר ילדים. ההורה מקבל מספר אבחונים שונים ולא תמיד נמצא מי שירכז עבורו את כל התוצאות וייתן את התמונה הבהירה והכוללת.
יכול להיות למשל שלילד יש קשיי למידה בכלל בגלל בעית שינה בלילה ואולי הבעיה בכלל נקודתית וקשור לקושי חולף (אח חדש, מעבר דירה וכו')? זו הסיבה שמומלץ לחפש גוף מאבחן שהוא רב תחומי.
בשלב הבא ינתב איש המקצוע את הילד לאבחון הנכון לפי הסדר הנכון. ישנם מקרים בהם עדיף להתחיל אצל פסיכיאטר ילדים ובמקרים אחרים אצל פסיכולוג או אצל מאבחן דידקטי.
חשוב לקבל תמונה מלאה על הילד. לעתים יש קשר בין ההפרעות השונות. בסוף התהליך מומלץ לקבל דו"ח מסכם אחד, עליו חתומים המאבחנים השונים, ולא אוסף אבחונים, שאין ביניהם קשר. בכל מקרה, עם כל מאבחן מומלץ לקבוע שיחת סיכום ולא להסכים לקבל את ממצאי האבחון בדואר. במהלך שיחת הסיכום, המאבחן אמור להסביר להורה את ממצאי האבחון, את המשמעויות, ולתת המלצות. כשמתעורר קושי, מומלץ לשוב ולפנות לגורם המאבחן ולשוחח איתו על מצב הילד על רקע האבחון שנעשה.
קשה להאמין, אבל אחרי כל מסע התלאות הארוך שעובר הילד באבחונים השונים, ההורים מסתכלים על השורות התחתונות: לאיזה התאמות נדרש הילד ואיזה הקלות ניתן להשיג בעזרת הדו"ח בבית הספר.
הורים רבים מדווחים כי האבחונים נשלחים כלאחר כבוד לאחת ממגירות הבית ונשלפים רק לקראת מפגשים שונים עם גורמים במערכת החינוך. הבעיה היא שגם ביה"ס משקיע זמן מינימאלי בקריאת הדו"ח ובלימוד ממצאי האבחונים.
אין פספוס גדול מזה. הורים משקיעים כל כך הרבה זמן, מאמץ וכספים באבחונים, ובסופו של דבר משקיעים מאמץ מינימאלי בלימוד הממצאים. חשוב לקרוא את הדו"חות היטב, להבין את המשמעויות, לחפש בין השורות היכן טמון הפוטנציאל של הילד ומהן נקודות החוזק שלו. לא רק היכן מתגלות הבעיות.
כדאי לתכנן אסטרטגיית למידה לילד, בעזרת איש מקצוע שקורא את הדו"ח וללמוד לאילו תחומים לנתב אותו וגם לאילו חוגים ותחביבים, שעשויים להתאים לו ולתרום. חשוב לדעת מה אפשר לצפות מהילד – כדי להציב בפניו אתגרים שמתאימים לו, ומצד שני, למנוע ממנו ככל האפשר תסכולים וחוויות שליליות.
מומלץ להורים לחזור ולקרוא את הדו"ח שוב ושוב מדי תקופה, וודאי לא לזרוק אותו למגירה נשכחת.
מתברר שהורים רבים לא מתיישבים לשיחה כנה, רצינית ואמיצה עם הילד בנושא שהוא כל כך מרכזי בחייו ובחיי המשפחה: לקות הלמידה. הורים רבים אינם מסבירים לילדיהם בפשטות מהי לקות הלמידה ממנה הם סובלים, מה משמעויותיה ומהן ההשלכות להווה ולעתיד. לעיתים הם גם לא מספרים לילד שלמעשה אותרה לקות למידה, ושלבעיה שלו "יש שם".
ההורים אינם מתעניינים בתחושות הילדים ביחס ללקות. לא בודקים איתם האם הם חשים בודדים או מתוסכלים עקב הבעיה ממנה הם סובלים. אולי הם מתביישים, מיואשים?
הרצון להצטיין, להצליח ולהוביל הוא מחירה של חברה תחרותית והישגית. הבעיה היא שעל פי רוב, הלחצים על הילד עם ליקויי למידה או הפרעות קשב וריכוז, לא מועילים לשיפור הישגיו הלימודיים ולא תורמים להגדלת המוטיבציה שלו להצליח.
לילד עם ליקויי למידה או הפרעות קשב וריכוז, הכנת שיעורי הבית היא משימה קשה. הוא מרבה לדחות את הכנת השיעורים, מתרשל, לעיתים מתעצל ומחפש תירוצים לא להכינם. ההורים מוצאים עצמם על תקן מפקחים - כעוסים, עצבניים ומאוכזבים מחוסר המוטיבציה של הילד. הורים רבים נוקטים בשיטת המקל והגזר: עונשים רבים (לא לראות טלוויזיה, לא ללכת לחברים וכיו"ב), מול פרסים על התנהגות טובה. זה לא צריך להתנהל כך.
בתקשורת נכונה יותר הורים יאצילו סמכויות לילדים, יקבעו גבולות ברורים. לעיתים הילד זקוק לסיוע בהתארגנות ללמידה, הכוללת: חלוקת חומר הלמידה, הגדרת מסגרת זמן, או אפילו נוכחות של הורה איתו בעת הלמידה. לעיתים הילד זקוק למישהו שילמד יחד איתו (אם זה הורה, או מורה פרטי).
בדרך כלל, כשהלחץ ההורי סביב נושא הלמידה יורד, ההישגים הלימודיים של הילד לאט לאט משתפרים: תקשורת פתוחה וכנה, הבנה של קשיי הילד ומצוקותיו, הבנה אמיתית של מצבו של הילד, קיומו של דיאלוג כן אודות הקשיים והכרה בחוזקות - הם שיספקו תמיכה לילד, ויהיו בסופו של דבר, המפתח להצלחתו, גם הלימודית.
על ההורים לקבוע יחד עם הילד יעדים ריאליים, קטנים ומדידים לשינוי, ולהתארגן כך שיושגו הצלחות קטנות. על פי רוב, הצלחה תוביל לרצון של הילד להשיג הצלחה נוספת והמוטיבציה תגבר.
המפגש של הורים לילדים עם ליקויי למידה עם מערכת החינוך הוא לעיתים קרובות מתסכל וכאוב. הרצון להעביר את האחריות על הטיפול בילד לביה"ס הוא טבעי, אך במציאות - לא מעשי. הציפייה כי ביה"ס ידע לטפל בקשייו של הילד פעמים רבות אינה מתממשת, ולא פעם עומדים אנשי החינוך נבוכים אל מול הקשיים המתעוררים, כשהמגבלות התקציביות ודלות המשאבים מביאים לכך שקצרה ידה של המערכת מלהושיע.
ההורה חייב להבין את מגבלות המערכת ולכבד אותן. מורה בחטיבת הביניים, שמלמד 300 תלמידים בשבוע, לא תמיד יזכור את הקושי של הילד ועל ההורה לחשוב על דרכים יצירתיות בהן יתוזכר המורה. למשל: סימניה אותה יציג הילד בעת הבחינה, תזכורת טלפונית למורה ערב הבחינה וכד'. ההורה חייב להבין כי אם מורה מקדישה לילדו פגישה שבועית, אין זה מובן מאליו, כי סביר להניח שהיא אינה מתוגמלת על זמן זה.
כאשר ההורה מוזמן לפגישה או לוועדה בביה"ס, עליו להגיע מוכן לפגישה. עליו לברר מראש מה נושא המפגש, מה המטרה, מי הנוכחים, אילו פתרונות הוא יכול להציע, חלופות וכו'. עליו לתעד את המפגש, לרשום לעצמו את עיקרי הדברים כדי שיזכור מה סוכם.
פעמים רבות הצוות בביה"ס אינו יכול לספק פתרון, אלא נמצא שם לשם ביצוע בקשות ההורה. על ההורים להיות היזמים. הם צריכים לכוון אל פתרון מסוים, או לבקש מענה לבעיה ממוקדת ומיוחדת. אגב, גם במפגש עם ביה"ס כדאי לקבוע יעדים קטנים ומדידים. וכשאלה הושגו, להמשיך אל עבר השגת היעד הבא. לא לצפות למהפך ולהבין ששינוי הוא תהליך ממושך ואיטי.
ההתנהלות עם ביה"ס חייבת להיות בדרך של דיאלוג פורה ומפרה. הורה שמתנהל בכעס מול המורים, היועצות והמנהלים, יזכה לקבל תגובות כעוסות בחזרה, התנהלות חסרת אונים תוליד חוסר אונים בצד השני. רק שיתוף פעולה בין ההורה ובין ביה"ס יהיו לטובת הילד. נתק בין שני הגורמים הללו יכשיל את הילד ולא יתרום להצלחתו.
פרט להורים, אף אחד לא יכול לזכור את כל הפרטים הקשורים בילד, ולאף אחד אין את המוטיבציה כמו להורים לעשות זאת. הבעיה היא בראש ובראשונה של ההורה ושל ילדו. כשההורה מזהה כי ההתנהלות מול ביה"ס אינה נעימה, אינה יעילה, ווכחנית או כעוסה, עליו לעצור ולבדוק כיצד הוא יכול לשנות את הדיאלוג. לעיתים התשובה תהיה שההורה חייב לעבוד על עצמו, חייב לטפל במוקדי הקושי והכעס אצלו, ורק לאחר שפתר סוגיות אלה, לבוא שוב לביה"ס ממקום אחר.
אם ההורה חש, שאין ביכולתו להתנהל לבד מול ביה"ס, עליו לגייס לצידו גורם מסייע, כמו: מורה להוראה מתקנת שמכירה את הילד, פסיכולוג וכו'. מבחינה מקצועית זה יביא בדרך כלל לתוצאות חיוביות יותר לטובת הילד.
חשוב גם לשתף את הילד בדיאלוג מול ביה"ס, לספר לו על תכני הפגישות, לשאול לדעתו וליצור איתו שיתוף פעולה שיפחית את רמת החרדה שלו, יעזור לכם לקבל ממנו מידע על דברים שקורים וגם ייתן לילד הרגשה שאתם שם בשבילו.
לא קל להיות הורה לילד עם ליקויי למידה או הפרעות קשב וריכוז. הורים רבים מתלוננים על שחיקה ועייפות, על כך שאין להם את הכוח ללחוץ כל הזמן, להיות תמיד עם היד על הדופק. אולם, היות וההורה הוא הכלי החשוב ביותר בטיפול בילד, עליו לטפל בראש ובראשונה בעצמו אם וכאשר הוא מותש. כל הפתרונות השגרתיים (חופשה, התאווררות באמצעות בילוי וכיו"ב) – יכולים לסייע.
אך מעבר לכל, קשה להורים להתמודד לבד עם קשיי היום יום. ההמלצה להורים היא לחפש מסגרות של קבוצות תמיכה. זאת אחת הדרכים בהן יכול ההורה לעבוד על עצמו, לפגוש הורים אחרים המתמודדים עם קשיים דומים לשלו, לשאוב עידוד ותמיכה מאחרים, לקלוט רעיונות, לשתף ולהתחזק. על ההורים לחתור לתהליך של שינוי עצמי, שתהיה לו השפעה רחבה על הצלחת הילד.
איור בדף הבית: הדס פיצ'וטו
קישור לכתבה המופיעה ב-YNET.