אני לקוי למידה גאה / יעקב הכט

לקות למידה כהזדמנות ללמידה יצירתית (או, איפה העולם היה בלעדינו)

מאת: יעקב הכט, מנכ"ל "ערי חינוך - אמנות שיתופי הפעולה", מייסד זרם החינוך הדמוקרטי ובימים אלה עוסק בחדשנות חינוכית ברחבי העולם.

יעקב הכט | צילום: אורי הכט

אני מאמין שהתשובה לשאלה מה הן המיומנויות הדרושות במאה ה-21, תושפע מהשינויים המהירים והדרמטיים המתחוללים בכל שאר תחומי חיינו. השינויים הללו קשורים בעיני למעבר הגלובלי המסיבי מחיים בפרדיגמת הפירמידה, שאפיינו את הגל התעשייתי, אל פרדיגמת הרשת שמאפיינת את החיים בגל הידע. מעבר זה מתחולל בימים אלה בעולם בכלל ובעולם החינוך בפרט. כדי להסביר למה כוונתי בפירמידה ורשת, אתייחס אליהן כגופים המורכבים מתאים – תא פירמידה ותא רשת (המייצגים את האדם הבודד).
כך אני מתאר אותם:

תא הפירמידה הינו "תא העברה" והוא חלול. תפקידו לקבל אינפורמציה "מלמעלה" ולהעבירה "למטה". אסור לו להתערב ולשנות את "המידע" שעובר בו, וכמובן לא להשפיע ולשנות אותו ע"י מפגש עם מחשבה עצמית או "צבע ייחודי" של הפרט. עליו לבצע אך ורק "העברה" (לכן הוא היה שימושי בארגונים ההיררכיים של הגל התעשייתי, שבהם התמקדו בהעברת הוראות "מלמעלה למטה").

תא הרשת משמש כ"תא יצירה" שמטרתו ליצר ידע חדש.
לתא הרשת שלושה מאפיינים:

1. הוא בעל "צבע ייחודי" – מומחיות אישית (צבע) שהוא פיתח לאורך זמן. כל אינפורמציה שמגיעה לתא (מכיוונים שונים) מושפעת מהצבע הייחודי שלו.
2. הוא מקבל אינפורמציה מכל הכיוונים (לומד מעמיתים, מממונים, מתלמידים).
3. הוא מעביר אינפורמציה לכל הכיוונים.

המעבר הנ"ל מפירמידה לרשת, מהווה כיום חלק חשוב מהתפישה הארגונית המאפיינת מערכות גמישות ויצירתיות. אפרט כיצד תפישות אלו משפיעות על החינוך:

המקום הנכון – ראשית, אין כבר צורך ב"תא העברה". "המכונה" (המחשב ורובוט) עושה זאת טוב מאיתנו.
שנית, קיים דווקא צורך גדול באנשים יצירתיים. לשם כך, על כל אדם למצוא את ה"צבע הייחודי" או במילים אחרות, את "המקום הנכון", כפי שמתואר בספרו של סר קן רובינסון. זהו מקום בו הכישרון הייחודי מתחבר לתחום התשוקה (המוטיבציה). כאשר מתהווה התנאי החיוני הזה, נוצרת הזדמנות ללמידה/פעולה רשתית - קבלת ידע מכל הכיוונים והעברתו לכל הכיוונים. כמו כן ניתן לומר שמרכיב מרכזי בפיתוח "המקום הנכון", הוא למידה מאחרים או שיתוף אחרים בידע הייחודי שלנו. כלומר "המקום הנכון", זקוק לשיתופי פעולה ובמקביל, גם מייצר אותם.

המעבר מכיתת לימוד לכיתת נבחרת - מודל הנבחרת שפיתחנו ב"ערי חינוך", מקדם שיתופי פעולה בין צבעים שונים - לקבוצה, כמו לקבוצת כדורגל, יש יעד משותף ולכל משתתף תפקיד ייחודי התואם את חוזקותיו. כלומר, הקבוצה מעוניינת במציאת והעצמת יכולותיהם הייחודיות של חבריה, וחברי הקבוצה מעוניינים בהצלחת הקבוצה ובהצלחת כל אחד מהם, כדי להגיע ביחד אל היעד המשותף. בדרך זו, כל אחד ואחת הופכים לחיוניים ויקרי ערך עבור הקבוצה – מצע אופטימלי עבור קבלת והכלת כל אדם וההבנה שכולנו מיוחדים ומלאי פוטנציאל.

לקויות למידה – כאשר הלמידה הופכת לרשתית, ככל שמגוון היכולות של החברים ברשת (נבחרת) רבות, מושגות תוצאות גבוהות מאלו שהיו מושגות על ידי קבוצה של יחידים "דומים". כלומר הרשת במיטבה כאשר יכולות חבריה אינן אחידות. ואם כך, העולם העצום של מה שקרוי לקויות למידה ומוגבלויות, מציע פלטה מרהיבה של צבעים שונים ומגוונים. לכן הייתי משנה את המושג "לקויות למידה" ל"שונויות למידה" או "הזדמנויות למידה". אני למשל, רואה בעובדה שלא הצלחתי לחבר בין האותיות ולקרוא מילים שלמות עד גיל מאוחר, הזדמנות אדירה שניתנה לי לפלס את דרכי בדרכים אלטרנטיביות ובערוצי חשיבה פורצי דרך. כאשר התחברתי עם אנשים בעלי צבעים שונים (עם מיומנויות שונות משלי) נוצר לנו "ביחד" מאוד חזק, ומגוון הצבעים אפשר לנו לייצר תמונה ברורה וחדשה שלא "צוירה" קודם לכן. אני מאמין שבשנים אלו נוצרו בתוכי דרכי הלמידה/חיים שהובילו אותי בהמשך להקמת בית הספר הדמוקרטי בחדרה.
איני טוען שצריך להתקשות בקריאה על מנת לפתח יכולות ייחודיות, אך נקודת מבט זו פותחת את הדלת אל מציאת ייחודיותם של כל התלמידים, גם של אלה שלא נקראים לקויי למידה. או כפי שמכנה זאת חברתי עדי אלטשולר - "חינוך מיוחד לכל".

השאלה הגדולה - ובכל זאת, מהן המיומנויות הדרושות בעולם שהינו יותר ויותר רשתי, המשתנה במהירות עצומה, הדורש גמישות מחשבתית ויצירה מתמדת? זוהי שאלה מאתגרת במיוחד. אם ניקח לדוגמא את דבריו של פרופסור סוגטה מיטרה, נבין עד כמה. הוא טוען שבעתיד הלא רחוק מיומנויות הקריאה והכתיבה יאבדו חלק גדול ממרכזיותן לטובת "אוריינות מחשבית" (computing)- יכולות חיפוש ובירור איכות ואמינות הידע. כלומר ילדנו ילמדו את רזי העולם הדיגיטלי (כולל בווידאו, תמונה ודיבור) כמעט במקביל לכך שגופם ילמד ללכת או להשתמש בשפה. ואם כך, מה לגבי מיומנויות פחות בסיסיות? כבר די מוסכם היום שמיומנויות השינון וחזרה מדויקת על מידע מאבדות במהירות מערכן.

בית הספר - תפקיד בית הספר משתנה כיום מניסיון להפוך את כולנו לאותו דבר (ללמוד את אותו התוכן, באותו הגיל, ע"י אותה מורה, באותו זמן ומקום...מזכיר מאוד בית חרושת של העולם התעשייתי) למקום שתפקידו לסייע לכולנו לזהות ולפתח את הצבע הייחודי שלנו ע"י למידה מותאמת אישית ונתמכת עבודה צוותית בה לכל אחת ואחד מאיתנו תפקיד הדורש מיומנות שונה.

כשאני מנסה לחבר בין כל התפישות הללו, אני מגיע לתובנה שהמיומנות הנדרשת ביותר לאזרח המאה ה-21 הינה היכולת לייצר ולטפח שיתופי פעולה. זאת כדי להשיג שלוש מטרות:
האחת - הגעה למיצוי אישי (מציאת "המקום הנכון")
השנייה – כמענה לצורך לייצר את המוצרים החדשניים והיצירתיים המאפיינים את תקופתנו.
השלישית (והחשובה ביותר בעיני) – הפיכת העולם למקום בטוח, יצירתי ושמח יותר בעקבות התפתחות היכולת לראות את האחר כהזדמנות ולא כאיום.

לצד התובנה הזו וכחלק בלתי נפרד ממנה, אוסיף את דבריה של פרופסור טמפל גרנדין הטוענת שללא חלקם של האוטיסטים בקידום האנושות, היינו חיים עדיין במערה לאור המדורה. אני רוצה להרחיב את טענתה ולומר שא.נשים בעלי "ליקויי הלמידה" לגווניהן/ם הן/ם ההזדמנות של כולנו לצאת לעידן חדש שבו השונה לא מהווה איום (שמצריך "לתקן" או "לנרמל" אותו) אלא נתפש כמתנה והזדמנות צמיחה. אם נצליח ליישם את התפישה הזו בבתי הספר, אולי החינוך באמת ישנה את העולם.

 מתוך מוסף ביו של עיתון הארץ בשיתוף אגודת ניצן, ספטמבר 2019