מה עושים עם ילדי המסכים? / צביה אלגלי
ילדים, טכנולוגיה ויחסים: בואו נדבר על זה, כי עלינו ההורים מוטלת המשימה החשובה לעזור לילדינו ללמוד כיצד להיות יצורים חברתיים, אנושיים, בעידן שבו המצאות טכנולוגיות שהמצאנו מאתגרות את המיומנויות הנ"ל
כמעט בכל בוקר, אנחנו נתקלים בכותרת חדשה, המזהירה אותנו ההורים מנזקי הטכנולוגיה ככלל ובמיוחד מנזקי הטכנולוגיה לילדים, שקיבלו בשנים האחרונות את הכינוי הלא מחמיא "ילדי המסכים". כהורים אנחנו חוששים מחשיפת יתר של ילדינו למסכים הבוהקים שמחקרים קושרים אותם חדשות לבקרים לנזקים בריאותיים, נפשיים, חברתיים ומה לא. הכתבה הבאה, מחזירה את המושכות אלינו ההורים, ומבקשת להסביר מהו הנזק האמיתי של הטכנולוגיה. רמז: הוא קשור באופן לא מפתיע למה שאנחנו עושים איתה.
נתחיל עם הקלישאה שילדים צעירים הם "ילידים טכנולוגיים" Digital Natives. נכון, כל אדם מעל גיל ארבעים מרגיש שטכנולוגיה דיגיטלית התחילה אחרי שנולד. סבים וסבתות גאים בזאטוטים בני שנה שיודעים להעביר מסכים בסמרטפון ולבחור תחנות בשלט. אבל נסו לתת לילד בן שלוש להפעיל טייפ קלטות או להתקשר בטלפון עם חוגה – ותגלו שלכל דור הטכנולוגיה שלו. משום שלכל דור הטכנולוגיה שלו, אנחנו קרוב לוודאי צריכים כהורים ללמוד כמה דברים על טכנולוגיה, שכדאי לאמץ לשגרת חיינו. אני מדברת בעיקר על – אמפתיה.
פרופ' שרי טרקל, חוקרת ב MIT העוסקת ביחסים בין אנשים ובהשפעה של טכנולוגיה על התפתחות היחסים הללו, טוענת שאנו עוברים תקופה של משבר אמפטיה. מחקרים שביצעה וביצעו אחרים מראים על ירידה של שלושים אחוזים במדדי אמפטיה בקרב תלמידי קולג', רובם בעשר השנים האחרונות. טרקל גילתה במחקריה שרבים מהם מעדיפים להתכתב בסמרטפון מאשר לשוחח. השיחה, נעלמת אט אט ואף יותר מכך: שיחה בין אנשים המתנהלת כאשר על השולחן נמצא טלפון, היא שיחה שטחית, שעוסקת בנושאים פחות מהותיים. דאגלס ראשקופף, חוקר מדיה ותיק, טוען טענה דומה: לדבריו, אנחנו לא נמצאים באמת בשום מקום אחד ויחיד בהווה, אלא מפוצלי הקשבה בין מקומות רבים. ראשקופף קורא לחוויה הזו דיגיפרניה- סכיזופרניה דיגיטלית. בספרו "הלם ההווה" (מחווה "הלם העתיד") הוא טוען שהטכנולוגיה מאפשרת לחסל בכך את חווית ה"כאן ועכשיו".
למה אנחנו מעדיפים את כל מה שקורה מסביב על מה שמתרחש בתוך השיחה פנים אל פנים? לטענת החוקרים כולנו חוששים מרגעים של שקט. זו הסיבה שהטלפון מקבל עדיפות, הוא מאפשר בריחה מהשקט המאיים. כולנו מכירים את חווית השתיקה בשיחה, אותו רגע בלתי נסבל, שבו אנחנו או מישהו אחר מהמשוחחים ואט אט כולם יחד, מרימים בשקט את הטלפון מהשולחן ובודקים הודעות. הפחד מהשקט, מהמבוכה, הוא הסיבה שהטלפון מקבל עדיפות ראשונית במהלך פגישה ובכך, אנחנו הופכים כל שיחה לשיחה על תנאי- משהו חשוב אחר אמור להתרחש ואנחנו נתפנה ככל הנראה לעסוק בו .
אותם רגעי השתיקה, המבוכה וההיחלצות מהם, הם רגעים יקרים שטרקל, ראשקופף וחוקרים אחרים טוענים שהם המאפשרים התפתחות שיח אנושי, אמפטי ואסור לוותר עליהם. הם רגעים של התבוננות. ילדים הגדלים להורים שעסוקים בשיחות בשיחות טלפון והתכתבויות תוך שהם משוחחים איתם או מטפלים בהם, חווים שיחה שטחית, שאינה כוללת התבוננות והקשבה מעמיקה והם מתקשים לפתח שיחה עמוקה עם בני גילם ועם הוריהם.
טרקל טוענת כי רגעים של "לבד" הם תנאי להתפתחות החברתית הנכונה של היחיד. הקשר בין יכולת לקיים שיחה עמוקה ותקשורת, לבין היכולת של האדם להיות עם עצמו הוא קשר ברור וחד ערכי הנובע מהמיומנות הנבנית של אדם לאסוף את עצמו, להיות בטוח ביכולותיו. לעשות דבר אחד בזמן אחד. ומה באשר לרב-משימתיות – אותה Multitasking מפורסמת? ובכן, מחקרים מראים שהיא לא באמת קיימת. מסתבר כי רב-משימתיות עולה מחיר של רדידות ואינה חוסכת זמן. אנחנו עושים המון דברים "יחד" אבל למעשה מפנים לכל משימה תשומת לב יחודית כדי לבצע אותה באופן מעמיק. משום כך, כדאי להקדיש מאמצים ללמוד מחדש להפנות משאבי זמן ותשומת לב למשימה אחת בכל פעם זהו מסתבר הדבר הבא. זה פשר הפנייה להתנסות במיינדפולנס, יוגה, וסוגים נוספים של תרגול שמצריך התבוננות שקטה.
המסקנה מכל זה היא שעלינו ההורים מוטלת משימה חשובה מאין כמוה: לעזור לילדינו ללמוד כיצד להיות יצורים חברתיים, אנושיים, בעידן שבו המצאות טכנולוגיות שהמצאנו מאתגרות את המיומנויות הללו שאנחנו זקוקים להם. הדוגמה שאנחנו כהורים נותנים היא קריטית, וההזדמנות ללמוד ממנה מוגבלת בזמן. בלתי חוזרת.
כשאתם עם הילד, תהיו איתו. צאו לקניות עם הילדים בלי טלפון. תקשיבו להם ותסתכלו להם בעיניים. כך בונים אנשים אמפטיים, בעלי יכולות חברתיות מפותחות.
צרו הזדמנויות לשיחה ולדיבור בפומבי, עם משפחה, עם חברים וללא מכשירים על השולחן. הטלפון על השולחן אומר: אני יכול להיות עכשיו במקום אחר. המכשיר מסמן שתשומת הלב שלנו מתחלקת כרגע בין מה שקורה כאן ועכשיו למה שקורה במקומות אחרים ושאנחנו מוכנים לעבור למקומות האחרים הללו.
האחריות שלנו כהורים היא לזמן עבור ילדים רגעים כאלה של תשומת לב מלאה ובכך להוות עבורם דוגמה לחיקוי. ילדים מסתבר, יודעים ומפנימים היטב שימוש נאות בטכנולוגיה.