"יום אחד יש לי מלא לייקים וכולם אוהבים אותי וביום אחר נזרקתי מהקבוצה"
רוני הוא ילד חביב בן תשע מאזור המרכז. לרוני יש הפרעת קשב וריכוז שבאה לידי ביטוי בכל מה שקשור ללמידה ובקשיים חברתיים. הוא מעדיף לשחק לבד ופחות נמצא עם חברים בשעות אחה"צ. יש לו "פתיל קצר", הוא נוטה להגיב באימפולסיביות ולרוב מצטער על מה שהוא אומר ומבקש סליחה. כל חבריו בכיתה כבר מזמן עם פלאפון חכם ומנהלים שיחות שלמות בווטסאפ והוא, היחיד שנותר מאחור ומרגיש שהוא לא "בעניינים". ההורים שלו מאוד חוששים שברגע שהפלאפון יינתן לו הם יאבדו שליטה. מה שמטריד אותם בעיקר, מעבר ל"בזבוז הזמן" מול המסך, הוא האם יש לו את הכישורים המתאימים כדי להתנהל ב בווטסאפ? האם הוא יבין את המסרים החברתיים? האם יגיב באופן מותאם? האם האימפולסיביות שבאה לידי ביטוי בחיי היומיום תתפרץ גם שם? הם מבינים שאין מנוס מלרכוש פלאפון חכם, מה עושים?
לדור של היום יש המון חברים ברשתות החברתיות, אבל לעיתים קרובות הם לא יכולים להצביע על חבר אמיתי אחד עליו הם יכולים לסמוך, לשתף בחוויות ולהרגיש קרבה אינטימית. הם עסוקים באיך הם ביחס לאחרים: האם היא יפה יותר ממני? למה לא הזמינו אותי למסיבה? ונמצאים בתחרות אינסופית ובחיפוש המקום שלהם ביחס לבני גילם. הפער בין רמת האינטליגנציה, החשיבה והיצירתיות לבין החלק הרגשי והחברתי גדל והולך.
פעם למדו הילדים את כישורי החיים ברחוב ובשכונה, הם למדו שם שיתוף פעולה, מנהיגות, חמלה, אמפתיה ואיך להיות חברים. כיום מגרש המשחקים עובר בהדרגה לעולם הווירטואלי והרשתות החברתיות מחליפות את השיח האנושי. הילדים מסמסים יותר מאשר משוחחים והאינטראקציה פנים אל פנים, המהווה מרכיב מהותי בהתפתחות האישית של הילדים, מצטמצמת והולכת. באינטראקציה הוירטואלית הכל קורה מהר מאוד. אין זמן לחשוב – צריך להגיב מהר. אין יכולת לראות את הפנים ואת שפת הגוף של האחר, על מנת להגיב אליו באופן מותאם. כשקורה משהו ברשת, הילדים לא מבינים מה לא בסדר באופן שבו הם מתנהלים ולנו המבוגרים - מורים והורים - קשה להסביר להם מה השתבש. נדמה כי הפער בין ההורים והילדים מתרחב והולך והתקשורת ביניהם מצטמצמת. ההורים הם לרוב האחרונים לדעת מה עובר על הילד שלהם, ילד יכול לעבור שיימינג וחרם בביה"ס במשך חודשים מבלי שמישהו בביה"ס או בבית ידע את זה. הילד נמצא ברכבת הרים רגשית: יום אחד יש לי מלא לייקים וכולם אוהבים אותי וביום אחר נזרקתי מתוך הקבוצה ואני אפילו לא מבין למה.
יותר ויותר ילדים חסרים כישורים חברתיים. בקרב ילדים עם ליקויי למידה והפרעת קשב המציאות הזאת חמורה אף יותר. בסקר שערכה אגודת ניצן עם מכון סמית' בקרב ההורים, נמצא כי 16% מהילדים חווים קשיים חברתיים ו- 8% מהם חווים קשיים רגשיים. אצל ילדים עם לקויות למידה ו/או הפרעת קשב השכיחות עולה לכ-50% ו-30%, בהתאמה – כלומר, פי 3!
בעשור האחרון פתחה אגודת ניצן צוהר לעולם הרגשי של ההורים ופיתחה עבורם תכניות לתמיכה ולייעוץ. אחת התכניות המובילות, שזכתה להצלחה רבה בארץ ובעולם, הינה התכנית לאימון הורים בשיטת ה-ECC לאימון רגשי קוגניטיבי. תכנית זו, הממוקדת בהורה מביאה לתוצאות חיוביות אצל ההורים בשיפור ההתמודדות עם רגשות שליליים כלפי הילד, חיזוק התגובות החיוביות ושיפור האקלים המשפחתי.
במחקר האחרון, שנערך בשיתוף עם פרופ' מיכל אל-יגון, ראש החוג לחינוך מיוחד באוניברסיטת תל-אביב, מצאנו כי השיטה מניבה תוצאות חיוביות לא רק עבור ההורים שעברו את התהליך האימוני אלא גם בקרב ילדיהם, אשר שיפרו את ההתנהגויות המוחצנות והמופנמות שלהם, למרות שלא לקחו חלק פעיל בתהליך האימון.
שיטת ה-E.C.C שפיתחתי באגודת ניצן עבור ההורים משמשת כיום כבסיס התיאורטי והיישומי לפלטפורמה דיגיטאלית לפיתוח כישורים חברתיים ורגשיים בקרב ילדים ובני נוער. הפלטפורמה מבוססת על תיבת שיח (הדומה לשיחה בווטסאפ), המזמנת לילדים מצבים חברתיים השאובים מעולם התוכן שלהם ומאפשרת להם למידה חברתית בתנאי מעבדה, במקום בטוח, ללא חשש מביקורת חברתית. מטרת הפלטפורמה הינה לסייע לילדים בהבנת העצמי ובהבנת האחר, בפיתוח אמפתיה וחמלה, גמישות מחשבתית ואסטרטגיות התמודדות יעילות, אשר ישרתו אותם בעתיד בחיי היומיום. באמצעות הפלטפורמה נחשפים הילדים למנעד רחב של מצבים חברתיים מנקודות מבט שונות, בהם הם נדרשים להבין את עצמם, את רגשותיהם, את מחשבותיהם ואת הקשר בין רגשות, מחשבות והתנהגות. באופן זה, הפלטפורמה מסייעת בפיתוח מנגנון השהייה בין גירוי לתגובה שהינו קריטי במצבים חברתיים בכלל, ובקרב ילדים עם הפרעת קשב בפרט.
הפלטפורמה מלווה בסדנא התנסותית למורים - "המורה כמאמן רגשי". הסדנא מסיטה את הפוקוס מתפקיד המורה כ"מורה של ידע" ל"מורה כמאמן", ונועדה לסייע למורים להרגיש ולהבין מה שקורה לילדים מתחת לפני השטח. המורה הוא דמות מרכזית, הוא הארכיטקט של האקלים הכיתתי ובאמצעותו הכיתה יכולה להפוך לקבוצה חברתית שבה לכל אחד מהפרטים יש את המקום שלו. הקבוצה מגלה סובלנות, חמלה, אמפתיה ועזרה כלפי הזולת, שהם הנכסים העיקריים עימם יצאו התלמידים מביה"ס.
כשאנחנו קונים אופניים לילד נדאג לגלגלי עזר וקסדה, נלמד את הילד בקצב שלו, נהיה על ידו, נעודד אותו כדי שיצבור ביטחון, ינהג בזהירות, ילמד את החוקים ובסופו של דבר ידע לרכב עליהם באופן עצמאי. כשאנו רוכשים לילידנו פלאפון האם אנו מכינים תכנית הדרכה? ?האם אנו מלמדים אותם מפני מה להיזהר? ובעיקר, האם אנחנו מלמדים אותם שמילה שנכתבת נחרטת בלב של הצד האחר? מה קורה כשכולם מחליטים להדיר ילד מהקבוצה? איפה הילד שלנו בעניין הזה: האם פסיבי? נוקט עמדה? חושש? תפקידנו כהורים להיות מעורבים, לנקוט עמדה, להיות עם היד על הדופק ולהתעניין מה קורה ברשת החברתית לא פחות ממה שקורה בבית הספר שלפעמים הוא רק קצה הקרחון.
המאמר פורסם במוסף ביו של עיתון הארץ, ספטמבר 18