"אני רוצה כל כך ללמוד ולהתפתח ולמה זה כל כך קשה לעזאזל?"
שלום,
שמי אור בס ואני בן 22 מפתח תקווה.
אני לקוי למידה.
נתבקשתי לכתוב מאמר בן עמוד, שיסביר לך, איש התקשורת, קצת על לקויי הלמידה, על מכינת ניצני מהו"ת והשפעותיה ועל המאבק המתגבש של לקויי הלמידה למען זכויותינו בחברה, באקדמיה, בצבא, במקומות העבודה ובממסד. וזה לא קל...
לא קל להכניס תסכול של 22 שנים לתוך עמוד, אבל רק כדי להמחיש לך את הבעיה, אני מבקש ממך לעצום עיניים לרגע ולדמיין: דמיין שאתה בחור אינטליגנטי, מוכשר, חברותי, אבל אינך מצליח להביא את כל הנתונים הללו לכדי תוצר ממשי, אינך מצליח לקרוא- כי המילים והאותיות מתבלבלות ורצות על הדף, אינך מצליח לכתוב רשימת קניות למכולת-כי העיפרון נשבר מלחץ אצבעותייך, ומה שאתה כן מצליח לכתוב נראה בלתי קריא ואפילו אתה לא מבין את הכתב שלך עצמך...דמיין שאין לך מושג כמה תשר אתה צריך להשאיר במסעדה, כי אין לך מושג איך בכלל לחשב אותו...ואפילו מחשבון לא יעזור...דמיין שאתה צריך לשבת לכתוב מאמר, ואתה לא מצליח לשבת לרגע ולהתרכז כי המקרר מרעיש, אם בכלל הצלחת להתיישב...סיימת?
אז עכשיו אתה יכול לדמיין את התסכול שאני וחבריי חווים מדי יום, לפחות מעט ממנו. אני לא מבקש שתבין כי אין שום סיכוי שתוכל, אבל לפחות תדע איך ההרגשה של "לקום בכל בוקר ו"להיכנס עם הראש בקיר".
עכשיו תדע כמה צורבת ההשפלה והבושה, כשאתה, אדם אינטליגנטי, צריך להתחנן בכדי להתקבל למוסד אקדמי, לחוות דחיות חוזרות ונשנות ממקומות עבודה ולזכות למבטים משתאים כאשר אינך מצליח להושיב את התחת שלך בכיסא ליותר מ-5 דקות, ובעיקר לפחד, לפחד כי אתה לא מספיק טוב, כי אין לך כלים להתמודד עם העולם האמיתי, התחרותי והשיפוטי, שרוצה תמיד תוצאות, רוצה תמיד לראות תוצרים ולא מוכן לקחת שבויים בדרך. בנו, הסוסים הפצועים, פשוט יורים מראש, מוציאים אותנו מהתחרות ואנחנו צריכים להגיע לקו הסיום בקושי, יורקים דם.
וכאן בדיוק נכנסה לתמונה מכינת ניצני מהו"ת במכללת סמינר הקיבוצים.
הגענו, איש איש עם תסכוליו ולקויותיו, בכדי לקבל פעם אחת הזדמנות להשתלב, לנסות להצליח היכן שתמיד נכשלנו, בלי שאף אחד ישפוט, מבלי שאף אחד ילחץ. והרצון הזה הוא מה שאיחד את האנשים, הוא מה שהפך את ניצני מהו"ת להיות יחידה מובחרת ומלוכדת. האהבה והקרבה שהתפתחו בין האנשים היו פשוט מדהימות והיוו מין מיקרוקוסמוס בתוך החברה המודרנית המנוכרת, 28 חברים, שותפים לגורלם של חבריהם, כולם בעלי חזון ורצון משותף.
העבודה המעולה והרגישה של סגל המרצים, שהפכו מהר מאוד לחלק אינטגראלי מאיתנו, הקניית מיומנויות למידה עם שכלול יכולות הביטוי הרגשיות, הפכו את המכינה לחוויה מרתקת, בה יכולנו לא רק ללמוד סטטיסטיקה ואסטרטגיות למידה, אלא גם לקחת חלק בסדנות שיתוף ויצירה, ובכך להכיר אחד את השני באמת. המכינה שינתה בנו משהו. היא גרמה לאנשים להכיר את עצמם טוב יותר, לא לפחד מהלקות שליוותה אותם כל חייהם, להיות אנשים גאים, אמיצים ובעיקר מנצחים, מאמינים שאפשר לשנות, גם את חייהם האישיים וגם את פני החברה, שהם גם שווים ויותר מכך.
מהו"ת הפכה להיות הבית השני שלנו. הלקות הפסיקה להגדיר אותנו והיא כבר לא הייתה חזות הכל.
אני מתנצל שאין לי הפי אנד עדיין, שזה לא כמו סרט הוליוודי מצוי, שבו הגיבור הטראגי עובד קשה והופך לווינר אמיתי, כנגד כל הסיכויים. מאוד רציתי לכתוב על סיפורי ההצלחה שלנו, אבל האמת היא שאין עדיין ממש כאלה,וגם אם כן, לא יכולתי לחרוג ממסגרת העמוד-עמוד וחצי שקיבלתי...
אבל עוד יהיו סיפורי הצלחה, אני בטוח, עוד ננצח ונגשים את כל שאיפותינו, אם רק נמשיך ונדחוף את האנשים.