מפתח לדלת נעולה

ד"ר עמלה עינת – סופרת, מומחית בכירה לליקויי למידה, אחראית על תחום התמיכה הרגשית במרכז התמיכה לסטודנטים דיסלקטים במכללה האקדמית בתל-חי ומרצה לליקויי למידה, אבחון וטיפול במכללת תל-חי .

בין ספריה:

"אני לא דיסלקטי, פשוט לא השקעתי"

ג', בן 23, תקשורת המונים

"...אני ממש לא זוכר איך זה התחיל. אני בכלל לא זוכר כלום מהשנים הראשונות בבית הספר. אתמול, למשל, ישבתי עם אחותי ועם חברים מהכפר, והם דיברו ביניהם על המון דברים שקרו לכולנו בשנים הראשונות בבית הספר – מורים, אירועים, כל מיני דברים על ימין ועל שמאל. אני לא זכרתי דבר וחצי דבר, אפילו דבר אחד ממה שהם סיפרו בהתלהבות כזאת.
דברים אחרים שלא קורים בלימודים – כן. באופן כללי, הדבר שאני הכי זוכר, שבתור ילד הייתי שקרן בצורה מחרידה. היום זה הדבר השנוא עלי ביותר. שיקרתי על הכל. היום אני מכה על חטא. היום אני לא מסוגל לשקר, אפילו שהרבה פעמים אני אוכל חרא בגלל זה. והסיבה העיקרית שאני מכה על חטא זה בגלל שבעיקר שיקרתי להורים שלי, על כל מיני דברים. והם דווקא היו בסך הכל ממש אחלה בתור הורים. תמיד קבלתי את מרחב המחיה שלי. אף פעם לא שמו עלי וטו. יותר בקטע שהם אומרים את דעתם וההחלטה שלי. אני ממש מצטער שהתנהגתי ככה בתור ילד.
קודם כל, בתור תלמיד גרוע שיקרתי על הציונים, הסתרתי. אפילו הייתי משנה ציונים, והרבה דברים כאלה. הייתי משקר למורים בעניין שיעורי הבית. להורים הייתי אומר שאין לי שיעורי בית, אבל משום שיש לי אחות תאומה שלמדה איתי באותה כיתה, היתה לי בעיה. אבל בכל זאת הסתדרתי איכשהו. כשהיא אמרה שיש שיעורים, אמרתי שכבר עשיתי ודברים כאלה. בהתחלה הם עוד בדקו אותי. באיזה שהוא  שלב הם החליטו שבכוח זה לא ילך, ואני צריך להחליט לבד על זה.
ולמורים – נגיד, אם זה היה דף של שאלות, אז היו הרבה מורים שהיו בודקים לפי סדר הכיסאות, כשהייתי מגיע לכיתה לפני השיעור, הייתי סופר בכל פעם מחדש כמה ילדים יש לפני ואז מעתיק את השאלה שמתאימה למקום שלי לפי הספירה, או עונה לפי ההיגיון, או מנחש לפי מילה אחת או משפט אחד שזכרתי מהשיעור. לפעמים זה מתפקשש ולפעמים זה מצליח. הייתי בונה תשובות שלמות לפי משפט אחד שזכרתי, שהוא היה לפעמים ממש לא חשוב, אבל על המורים זה עשה רושם שהקשבתי להם. איכשהו הייתי בונה סביב משפט כזה סיפור שלם, ובלהמציא סיפור אני טוב..."

"...בעיקרון, תמיד הרגשתי, למרות הכל, שאני כן יודע דברים. שאני כן חכם כמו אחרים, יותר מאחרים, יותר מהממוצע, כאילו כן היתה לי איזו הערכה כלפי עצמי. גם אנשים היו תמיד שואלים אם אני תלמיד של תשיעיות ועשיריות. אבל כל פעם שאתה מנסה להשקיע וללמוד משהו ועוד פעם אתה נופל, אז אני לא יודע אם אתה רוצה להשקיע עוד פעם. בכל אופן, אני, כנראה, מהר מאד ויתרתי. אמרתי לעצמי שאני אצליח בחיים בלי לימודים. ידעתי שאני לא מצליח לא מפני שיש לי משהו, אלא מפני אני מוותר לעצמי, אני לא עובד מספיק.
גם היום אני חושב ככה. אני באמת רוצה להצליח. כשאני יושב עם אנשים ורק מדברים, לא כותבים ולא קוראים, יש לי המון מה להגיד. אבל כשזה מגיע לטקסט שצריך לקרוא ולענות, לכתוב בצורה נכונה ובסדר נכון, אני לא מאמין שאי פעם אני אדע לעשות את זה..."
 
"מהנדס כבר לא תהיה"

ת', בן 26, קולנוע

"...הייתי בקונפליקט עצום. מצד אחד ראיתי שאני כן נורמלי, איכשהו כמו כולם, מצד שני – אני כשלון לימודי. ואז הרגשתי שאני מוכרח כל הזמן להסתיר, לחפות. ניסיתי לא להתבלט, לא להיות, לא להשתתף בשיעורים, כדי לא לדבר שטויות. גם קצת לעשות תעלולים. היה לי גם קונפליקט עצום בין הרצון האדיר היה לי ללמוד ולהצליח ובין חוסר היכולת שלי לבצע את זה.
היו לי הרגשות איומות, נוראות, הייתי שוכב בלילה במיטה ומתפלל שאני פעם אצליח במבחן. לא עמדתי בציפיות של עצמי, של הורי, של אף אחד. בכלל הרגשתי שאני לא לוקח אחריות. בעצם ברגשתי שאני לא יודע לעשות כלום. כאילו אין לי כלום. כאילו אין לי כלים. ייסורי נפש איומים היו לי. הרגשתי שזה לא מגיע לי, שזה לא צודק.
היו לי עימותים עם אמא שלי, שהיא דמות דומיננטית מאד בחיי. בשלבים הראשונים היא קבלה את השדר של בית הספר, שאני פשוט עצלן, ואני ניסיתי להסביר לה שזה לא נכון. ובאמת בתחילת השנה היו לי תמיד כמה בועות של מאמץ- על – ניסיתי לסכם, ניסיתי לעשות שיעורים. זה לא הלך לי. לא ידעתי איך. מה. לא יכולתי להתמודד עם הכתיבה. ושוב ושוב היתה אכזבה נוראה. המורה היתה מתבוננת בשיעורים שלי ומעירה איזו הערה מעליבה מול כל הילדים על הכתב, על הכתיב, לא חשוב על מה – ומיד הכל נסגר ונפסק אצלי שוב. עכשיו אני מבין כמה השתדלתי. אז חשבתי שכנראה יש איזה השתדלות מעבר למה שאני עושה, שאני לא יודע מה היא.
זה כאב מאד. כאב מאד. האכזבה שלי מעצמי, האכזבה של אנשים חשובים לי , יקרים לי, ממני. היו לי כל כך הרבה תחושות לא טובות. אני חושב שהנזק הנפשי שנגרם לי אז קיים בי עד  היום – מין חשש תמידי מדברים, מין חוסר בטחון, לא חשוב כמה אני מצליח, במה. אני לא מאמין שאי פעם אתגבר על זה. כשהתבגרתי יותר, בתיכון, שמתי על עצמי מסכה. על כל התחושות האלה, שיחקתי אדיש, ציני, בוטה, אבל בתוכי היו ייסורים גדולים..."

"...אחרי האבחון היה בי כעס גדול על המערכת. כעסתי נורא. נזכרתי בסבל שהיה לי לאורך כל שנות הלימודים. כעסתי על ההורים, כעסתי על כולם. כעסתי על עצמי שלא הבנתי, שלא ראיתי מה קורה לי. נורא כעסתי.
לוקחים בן-אדם והופכים אותו לעצלן, ל"לא משקיע", ופתאום מסתבר שזה לא זה בכלל. אמא שלי הבינה את הכעס שלי. היא ניסתה להצטדק, להסביר שהיא לא ידעה, לא שמעה. עד היום היא מצטדקת. אבל זה לא רלוונטי, כי אלה היו החיים שלי כל השנים, וזה לא עניין אותי שלא הבינו ושלא ידעו. אני סבלתי. אני סבלתי. זה לא עניין אותי שבשנים ההן כאילו לא ידעו. זה כאב לי נורא במשך תקופה מסוימת אחרי האבחון..."

דחף לא מרפה

ל', בן 24, הנדסת מזון

"...מבחינתי הקריאה והכתיבה היו כל הזמן מאבק. כל 12 שנות הלימוד שלי היו מאבק אחד ארוך על קריאה וכתיבה, ולא רק על הקריאה והכתיבה. מאבק יומיומי בבית הספר – עם הקריאה עצמה, עם החומר, עם הבחינות, עם המורים שיקבלו את העובדה שיש לי קשיים אמיתיים. שאני לא תלמיד רגיל. באותו שלב רציתי רק שהם יעזבו אותי בשקט, שיתנו לי ללמוד בקצב שלי, אבל הדרישה שלהם היתה שאני אעמוד במה שנדרש על פי מוסכמות, והמוסכמות אומרות שתלמיד, משלב מסוים, חייב לדעת לקרוא ולכתוב כמו שצריך. ואם הוא לא יודע, כלומר, אני לא יודע, צריך להכניס לו את הידע הזה בכוח.
היה קשה מאד במבחנים. ניסיתי לכתוב. כתבתי גרוע ולאט, לקח לי המון זמן להיכנס לזה. לקח לי המון זמן להתארגן לקראת הכתיבה, גם במובן הפשוט של עפרון, מחברת וכו'. וגם בעיקר במובן של סדר הדברים שהייתי צריך לכתוב. הייתי צריך לעשות מאמץ לארגן את המוח שלי שיתמקד, שיעבוד כאילו בכיוון של המבחן. הייתי כותב חצי שורה, נעצר, כאילו בוהה בתקרה, בעצם מנסה להתמקד לקראת המשך הכתיבה..."

"...באופן אבסורדי אני מאד אוהב חברת ספרים, את הריח שלהם, למרות שאני לא מסוגל עד היום להתמודד עם קריאה ממש..."

מזוודה של כשלונות

ח', בן 27, חקלאות

"...והרגשתי רע באופן כללי. רציתי לברוח מהכל – מבית הספר, מהבית. יותר מאוחר, בצבא, היו לי מחשבות לברוח גם מהחיים. אז הבנתי שאני לא טוב בלימודים, לא טוב בצבא – אפילו בצבא! ואם כך אני לא שווה שום דבר בכלום. בתור הכול אני לא שום דבר בכול – בהתארגנות, בעמידה בזמנים, בהתמודדות עם משימות, בעייפות. כל הזמן קבלתי שדר, בלי מלים, שאני לא שווה, לא שווה. לא בלימודים, לא בצבא. אז מה נשאר לי כבר?"

מאבק בכל מחיר

ד', בן 24, מדעי המחשב

"...היו לי גם המון שגיאות בהעתקת המספרים, המשוואות. כנראה שקודם, בכיתות הנמוכות יותר, השורות של המספרים היו קצרות יותר. בכיתה ט' הייתי יכול להעתיק שורה כזאת 5 פעמים ולתקן עוד פעמיים. ובכל פעם היו שגיאות אחרות. כשלא היו שגיאות הייתי פותר נכון. אבל היו לי המון תסכולים אז. תמיד נפלתי בסימנים – פלוסים ומינוסים. הייתי נופל במקומות שלא היתה לי אינדיקציה. כשידעתי מה צריכה להיות התוצאה, יכולתי לעבור שוב ושוב ולתקן את עצמי בנפילות בסימנים או בהעתקות הלא נכונות שבדרך. בלי אינדיקציה כלשהי, לא יכולתי לעשות כלום. אין לי בעיה עם הגיון מתמטי, אבל במבחן הכול התברדק לי..."

כוח להמשיך

ב', בת 24, תולדות האמנות

"...בבגרות בספרות, מרוב שהיה לי מה להגיד הכול קפץ לי, והרגשתי שאני לא כותבת כמו שצריך. לימדו אותנו שצריכים פתיחה וגוף וסיכום, ופתאום לא ידעתי איך להתחיל ואיך להמשיך, הכול התערבב לי. ברחתי מהכיתה ובכיתי. אחרי שלמדתי כל כך הרבה...נתנו לי להירגע, ובלי אישור ובלי כלום הוסיפו לי הרבה זמן, הביאו לי מאוורר ומים. בסוף לא עשיתי מבחן טוב. כבר ידעתי שזה לא טוב, וכבר לא איכפת היה לי מה יהיה.
יומיים אחרי זה בבית הייתי משותקת. בכיתי. כשאני נזכרת עכשיו ביום הזה עולות לי דמעות. זאת הרגשה נורא קשה..."
"...בתיכון אף פעם לא דיברתי בפני הכיתה ביוזמה שלי. מרוב פחד שמורה ישאל אותי משהו בכיתה, הייתי מתכוננת לכל שיעור בהפסקות. לא שחקתי בהפסקות, הייתי מתכוננת לשיעורים, אולי ישאלו אותי. זה נשמע מוזר, אבל ככה הייתי.
בעיקר לפני השיעורים של מורות שהנוהג שלהן היה לשאול בשיעור. אחרת אני לא זוכרת. אפילו תוכן של פרקים קודמים בסדרות של הטלוויזיה אני לא זוכרת. רק כשמזכירים לי".

הישרדות בכל מחיר

ר', בן 24, A.B כללי

"...אני מברר לעצמי איך כל מורה מתנהג. למה הוא שם לב ולמה לא. מה הוא רואה בדרך כלל. מה הוא לא רואה. אני משקיע מאז, וגם עכשיו, 70% מהזמן בהכנת רקע ו-30% מהזמן בעבודות. עד היום. הכנת רקע זה להכין פתקים מסודרים, לאתר כבר בתחילת השנה את התלמידים הטובים ביותר, לשבת לידם, לשבת במקום הנכון. זוויות העתקה. למשל, משמאל קשה יותר להעתיק אם הוא שמאלי, זה אחרת אם הוא ימני. להכין תשובות בבית, את התשובות המתאימות. זה על בסיס סטטיסטי ממש. זה עשיתי בתיכון. הייתי לוקח את כל הבגרויות של השנים האחרונות בכל מקצוע, בודק איזה שאלות או נושאים חוזרים באופן שיטתי ומכין תשובות, ארבע שאלות לכל מבחן, וקלעתי בול לכל מבחן. ממש עשיתי הסתברות סטטיסטית בלי שום נוסחיה. בסך הכול מכל חומר אפשר להוציא את זה. אפשר לדעת כמעט בטוח איזה שאלות יהיו..."

"בכל מה שאני עושה, לא משנה איך אני עושה, איך אני פועל, אני בסדר. יש לי מטרה אחת – לא מעניין אותי מימין,  לא מעניין אותי משמאל, לא מעניין אותי אנשים, לא מעניין אותי הדעות שלהם, לא החשיבה שלהם. לי יש את המטרה ואף אחד לא יכול להזיז אותי ממנה, כן? אני יעקוף ואני יעבור ואני מוכן כמעט לכל דבר – לדרוס, לשקר ולרמות.
נניח שאני דיסלקטי, נניח שאני לא נלחם ככה. ובעוד עשרים שנה אהיה פועל פשוט. את מי זה יעניין למה. ונניח שאני "מתחמן" ומרמה ומגיע בעוד עשרים שנה למעמד גבוה, ואני מיליונר ומבוסס, את מי זה יעניין איך הגעתי לזה? זה לא יטריד אף אחד, איך השגתי את זה. אנשים קונים עבודות, קונים תארים. לאט לאט כשחושפים אנשים, מגלים שאתה לא בודד בזה. שהרבה ככה. אני לא יאבד מבחן בגלל שאני לא זוכר את החומר, בגלל זה שלא התכוננתי. אני מכין את עצמי מראש. שום דבר לא תמים אצלי – מקום הישיבה שלי, הכול, האנשים שאני בקשר איתם. כל זה רחוק מלהיות תמים".

דיאלוג עם המילה הכתובה

מ', בן 25, מדעי המדינה

"...ידעתי תמיד, הרגשתי תמיד, שאני צמא לידע, והיו לי דילמות בעניין. היו סתירות. כי במשך שש שנות בית הספר היסודי כמעט לא הייתי בבית הספר. אני לא יודע אם אפשר לאסוף שנתיים שהייתי בכל שש השנים האלה. הייתי בורח המון. בית הספר נראה לי ממש כמו בית סוהר. הייתי מדמיין את זה כאילו אני פורץ דרך קירות וגדרות. כל בריחה שלי מבית הספר נראתה לי כמו בריחה מאלקטרז. היתה לי תחושה חזקה שאני חייב לברוח מהמקום שסוגר אותי כמו בית כלא".

מפתח לדלת נעולה

ג', בת 23, ביוטכנולוגיה

"...כשגילו את הדיסלקסיה הזאת כל כך כעסתי. פתאום הסתדר לי אחורנית כל הדברים האלה שלא יכולתי. כל כך כעסתי על זה שלא יכולתי לכתוב, ולהכין שיעורים, וזה שהיו לי תמיד כל כך הרבה דברים להגיד, להביע, ולא יכולתי. לא בעל-פה ולא בכתב. כלום. לו היו מגלים את זה קודם, איזה תסכול זה היה חוסך לי! את כל האנרגיות השליליות שצמחו אצלי בפנים. יכלו לגלות את זה קודם ולשנות לי את כל החיים, במקום שאאשים את עצמי שאני לא לומדת מספיק".

" הלכתי לאבחון. נתנו לי שם שאלות כמו במבחן אמריקאי, של "כן-לא-שחור-לבן". עניתי, כי בזה לא היתה לי בעיה, ואז הבוחנת חשבה שאני מנסה לעבוד עליה. היא אמרה שאין לי כלום, ואני כל כך התרגזתי עד שהתחלתי לבכות. ואז היא אמרה לי שיש לי בעיה רגשית ושלחה אותי לפסיכולוג.
הפסיכולוג בדק את מנת המשכל שלי, כי הוא ראה שאני חושבת שאני מטומטמת. וחשב ששם תקועה הבעיה שלי, בהערכה העצמית שלי. אחרי המבחן שלו הוא אמר לי שהכול בסדר, ובעצם שום דבר לא היה בסדר. הוא מצא שבחלק המילולי אני בנורמה, לא משהו, אבל בנורמה, ובחלק הביצועי הגעתי לתוצאות גבוהות מאד. וזה נורא תסכל אותי. הבנתי שבאמת, כמו שהרגשתי קודם, אם היכולת הביצועית כל כך גבוהה, סימן שאני באמת יכולה. אבל מצד שני בהתבטאות של הלימודים זה לא יוצא, שם אני יוצאת נמוכה. וזה מתסכל ומרגיז מאד.
אמרתי לעצמי – משהו כאן מאד לא בסדר, אז איך הפסיכולוג הזה אומר לי שהכל בסדר אצלי? תודה רבה שיש לי יכולת כזאת – מה אני עושה עם זה? נותנים לי עוגה נהדרת, אבל נועלים אותה במקרר אחרי שמראים לי אותה.יופי שיש בפנים עוגה. הרגשתי כל כך חסרת אונים אחרי המבחן הזה. למה אתה מספר לי דבר כזה בכלל? עדיף שהיית אומר לי שהבינוניות זו היכולת שלי, וזהו. כעסתי נורא שהוא הראה לי את זה. אתה פסיכולוג,לא? אתה אמור לשפר את ההרגשה שלי, לא להראות לי את הבעיה בלי לעזור לי למצוא את הדרך איך לצאת מזה. תמיד ידעתי שאני לא סתומה. ואחרי זה שבקשתי ממנו המלצות למשרד החינוך, מה הוא אומר לי? אני לא יכול לתת לך שום המלצה משום שיש לך יכולת כל כך גבוהה, אף אחד לא יאמין לך שאת צריכה הקלות בבחינות.
הוא לא עזר לי בכלל. הוא רק הרס אותי. חיזק את ההרגשה הקשה שלי. כאילו באתי אליו עם כאב בטן, עם אפנדיציט, שימצא דרך לעבור, והוא במקום זה מראה לי את גודל הבעיה ושאין לי פתרון. כאילו הגדיל את הבעיה ותחב לי אותה בפרצוף בלי לתת לי מפתח למנעול, שלא ידעתי אף פעם איך לפתוח אותו, שחשבתי שבכלל לא קיים מפתח בשבילו".

מתוך הספר "מפתח לדלת נעולה, לפרוץ את מחסום הדיסלקסיה" / ד"ר עמלה עינת,
הוצאת הקיבוץ המאוחד / קו אדום, 2001