הדייר המוגן ותהליך שילובו בחברה הרגילה
מאת: ד"ר צ.קירש בשיתוף עם גאולה פרידמן – סניף "ניצן" חיפה
בימינו אלה, זהה מסלול חייו של הילד והמתבגר לקוי הלמידה, למסלולה של האוכלוסייה הבריאה.
מסלול חיים, דהיינו: הליכה לגן הילדים ולבית ספר תיכון. זהות זו נתאפשרה תודות לקיומם של שירותים ומוסדות חינוך מיוחדים לילדים הסובלים מליקויי למידה.
אולם הבעיה מתעוררת בגיל שמונה עשרה, כאשר בוגר לקוי למידה אינו יכול להתגייס לצבא כשאר בני גילו, ומסגרות חלופיות בהן יוכל להשתלב כבעבר – אין. נוצר פער ונתק בינו לבין האוכלוסייה הבריאה. כך, נותרים בוגרים לקויי למידה רבים שאינם מגויסים לצבא, אינם משולבים בכל מסגרת חברתית תעסוקתית, ואינם מסוגלים לעזוב את בית הוריהם מיוזמתם הם.
לאור מציאות עגומה זו, התערבה אגודת "ניצן" והקימה מסגרת טיפולית שיקומית חוץ-ביתית עבור בוגרים אלה. הפרויקט נועד לצעירים לקויי למידה הסובלים מנזק- מוחי- מזערי, במסגרת דיור מוגן.
תסמונת הנזק-המוחי-מזערי הינה לקות למידה מולדת, אשר לוקה בה אוכלוסיית ילדים מתבגרים ובוגרים.
הקמת הפרויקט הנ"ל, אינה רק מסגרת חלופית עבור הסובלים מלקויי למידה, אלא בעיקר כלי שיקומי טיפולי, שיהווה שלב נוסף בעזרה לבוגר לקוי למידה, יאפשר לו לעזוב את בית הוריו, ילמד אותו ואת חבריו מיומנויות יום-יומיות בבית ומחוצה לו, וכן יסייע לו להגיע לעצמאות מירבית ללא תלות בזולת.
בתהליך הפרויקט נוכחנו לדעת, כי הצלחתו הנה פועל יוצא התלוי לא רק ביכולתנו לקדם את הבוגר לקוי הלמידה, אלא גם בקידום החברה הבריאה. באפריל 1984 נעשה ניסיון ראשון למציאת דיור לבוגרים הסובלים מליקויי למידה. משרד השיכון רכש עבורנו בית בפרבריה של חיפה. עוד בטרם הצלחנו לאכלס את אנשינו, החלה החברה הבריאה, קרי, השכנים, להגיב באופן חריף עד כדי אלימות פיזית.
התנכלו למבנה עצמו, והתנכלו באופן מילולי לצוות האחראי למקום. בדרך כל שהיא נודע הדבר, ובאחד העיתונים אף פורסמה הידיעה אודות התנגדות דיירי השכונה לאכלוסם של בוגרים לקויי למידה אלה בביתם המיועד. הובלטו הנימוקים מדוע אין מקום לאכלוסם, ובין הטענות נשמעה גם טענה כי השפעתם תהיה שלילית על ילדי השכונה, תהווה נזק נפשי או פיזי וכן תגרום לירידת ערך הדירות שבשכנות.
בעקבות הכתבה בעיתון ובלחץ אנשי השכונה, נרתע משרד השיכון ואף הוציא צו מניעה לכניסת הבוגרים לביתם. כשלון חרוץ זה גרם נזק לבוגרים המאוכזבים, בייחוד מבחינה נפשית. נפגעו הם, בני משפחותיהם, וכן הצוות האחראי (צוות רב מקצועי). שניים מבוגרים אלה אף נכנסו להתקף פסיכוטי קצר, כשהם חשים עצמם מרומים, נרדפים וזנוחים. המשפחות שנענו ונתנו יד לקיום פרויקט הדיור, התבצרו שוב בעמדותיהן הקודמות והעלו ספקות לגבי הצלחת העניין.
לאחר שנים של סבל, התלבטויות והענקת חסות יתר לילדיהם חשו גם הם פגועים ומאוכזבים. שוב נשמעו הטיעונים: האם זהו הצעד הנכון? היש להוציא את הילדים מבתיהם המשמשים להם כחממה? ואם יצאו, הלא ירמסו בג'ונגל החיים בחוץ ומצבם יחמיר? מורל הצוות נפגע אף הוא. מחדש עלתה השאלה האם הדרך הנקוטה של שכירת הדירות ללא כל הסבר למשכירים ולועדי הבתים בשכונה נכונה היא?
אולם, לאחר דין ודברים הוחלט להמשיך בדרך זו, והטענה העיקרית היתה כי חרות הפרט, וכן מצבו הנפשי והגופני הם עניינו הפרטי של הבוגר כשל כל אזרח אחר במדינה. לאחר מפגשים טיפוליים אינדיבידואלים וקבוצתיים עם הבוגרים הסובלים מליקויי למידה ומשפחותיהם, שוב היינו מוכנים לצאת לדרך, הפעם בידיעה ברורה כי יש לנסות ולטפל גם בחברה הבריאה, קרי, השכנים, אם ברצוננו באמת ובתמים בהצלחת הפרויקט.
מטלה זו נראתה כבדה הרבה יותר מכפי שחזינו אותה בתחילת דרכנו. נעשתה הערכת מצב של המטופלים על ידנו, לפני הטיפול, כדי להגיע לתכנית טיפולית טובה יותר. לאחר חיפושים רבים נמצאה דירה, שוב בפריפריה של חיפה, אשר בה אפשר היה לאכלס ארבעה בוגרים לקויי למידה- שתי בנות ושני בנים.
גם הפעם לא מסרנו לשכנים ולוועדי הבתים את זהות הדיירים החדשים. האמנו, כי אם יצליח הניסיון המחודש, יוכחו דיירי השכונה כי אין בוגרינו הסובלים מליקויי למידה מהווים מטרד ציבורי, או נזק נפשי להם ולמשפחותיהם.
ידענו כי הניסיון הראשון נכשל, משום שלשכנים היה ידע מוקדם על אכלוסם של הבוגרים והתנגדותם לאכלוסם הצפוי של בוגרים אלה נבעה מתגובת שרשרת של תהליך קונפליקטואלי נפשי, אשר הביא לתוצאות שליליות. לאחר מספר חודשים, כשהפרויקט כבר פעל והדירות אוכלסו ע"י הבוגרים לקויי הלמידה, נתברר כי התהליך הנפשי פעל אחרת לגמרי במקרה הנוכחי.
דיירי הסביבה למדו להכיר את הדיירים הבוגרים, כשהם חיים אלה לצידם של אלה, ונוכחו לדעת, כי אין הבוגרים מהווים מטרד ציבורי או גורמים נזק להם, לבני ביתם ולרכושם. מצב זה היה טוב לאין שעור ממצבנו הקודם בו סולקו הבוגרים מהדירות. אך לא אמרנו די, מטרתנו הייתה להביא את השכנים למצב בו נצליח לשנות את עמדותיהם הפסיביות, קרי, השלמה עם נוכחות הבוגרים בשכונתם החדשה, לעמדה אקטיבית, דהיינו קשר ודיאלוג, שיביאו גם למעורבות אישית. יזמנו מפגשים עם השכנים- דיירי השכונה הותיקים, נתנו הרצאות על סווג זה של קשיי למידה וספרנו על מטרת הפרויקט. כשנשאלו שאלות הקשורות בהתנהגות בוגרים הסובלים מקשיי למידה, נצלנו את ההזדמנות והבאנו את השואלים לחשוב ולשאול את עצמם, כיצד יתנהגו הם בבואם לפגוש את הבוגרים הללו.
עוררנו סקרנות מספקת והייתה נכונות והענות למפגש מעורב עם הבוגרים. בהסכמתם הוחלט לערוך מסיבה בדירתם, כשהם לוקחים על עצמם את האחריות להזמנה ולאירוח. היה זה מפגש ראשון בו נוצר דיאלוג ממשי בין השכנים לבין הבוגרים, ובו ראו הדיירים מקרוב את דרך התנהגותם. עבורנו, היתה זו פריצת דרך של ממש. בשיחות שערכנו עם השכנים בהמשך, מצאנו כי לא רק הצלחנו להסיר את התנהגותם, אלא גם הבאנו אותם למצב התייחסות שאינה מלווה ברגשות רחמים.
אחת השכנות התנדבה לפעול ויזמה חוג לאריגה פעמיים בשבוע בדירת הבוגרים. עבורם, היתה למפגש המעורב משמעות רבה. הדבר התבטא בחיזוק הדימוי העצמי, נעלם החשש שמא ידחו אותם, או שמא ינהגו בהם כבתינוקות. מפגשים אחרים שנערכו עם המשפחות בנפרד ועם המשפחות והבוגרים גם יחד, שקפו את הבעיות הרגשיות הקשורות לתהליך המעבר מחייהם עם ההורים – לחיים עצמאיים בנפרד מהם. עיקר המפגש נסוב סביב התלות ההדדית שנוצרה ביניהם במשך שנים רבות. הוחלט לזמן את משפחות הבוגרים אחת לחודש, ולשתפם בהחלטות שונות שהועלו על הפרק ובדרכי העבודה. רצינו להעניק למשפחות את הרגשת השייכות, האחריות והשותפות הפעילה בפרויקט.
דרך זו מנעה התעוררות של מצבי חרדה והרגשת אובדן של המשפחה בעקבות עזיבת הבנים את הבית וכן היווצרות מחנות ומאבקי כוח בינינו לבין המשפחות. בדרך קבלת ההחלטות, שתפנו גם את הבוגרים עצמם. בדירה נקבעו חוקי משחק מקובלים ביחסים בין הבוגרים לבין עצמם, ובין הבוגרים לצוות. נאסרה אלימות מילולית ופיסית כאחת. נקבעה שעת חזרה הביתה, שמירה על פרטיות הזולת ושמירת סדר וניקיון בחדרים. כל זה, במקביל לפיתוח מיומנויות יום-יומיות בבית ומחוצה לו (כגון: קניות, שימוש בכספים, בשרותי בנק, דואר וכו'), אפשרנו ביקור ואירוח שכנים בדירת הבוגרים. צעד זה עזר מאד. נערכו שיחות, לאו דווקא הקשורות בבית או בעבודת הבוגרים. שניים מהבוגרים הועסקו בשוק החופשי ושניים במסגרת תעסוקה מוגנת.
אפשרנו לבוגרים לקבל החלטות לגבי הדרך בה יבלו את שעות הפנאי שלהם, דהיינו: הליכה למועדון הבוגרים שהוקם במיוחד עבורם, השתתפות בחוגים שונים (בעזרת אנשי מקצוע בקהילה נתאפשרה כניסת הבוגרים למרכזי תרבות ושילובם בחוגים שונים), השתתפות בשיעורי שחיה, התעמלות, קרמיקה, ציור, טניס וכן השתתפות בטיולים והזמנת חברים לדירה.
בעקבות הצלחת הניסיון דאגנו להזמין עיתונאים שונים לבקר בדיור ולשמוע על הצלחתו. הכתבות בעיתונים היו הפעם חיוביות ושקפו את הצלחת התכנית. כמו כן, ציינו העיתונאים את דיירי השכונה כגורם אנושי מסייע להצלחת פרויקט זה. הכתבה השפיעה על דעת הקהל שהגיב הפעם בדרך של התניה חיובית. בשיחות עם השכנים נשמעה נימה של גאווה ורצון עז להבליט את מעורבותם בהצלחה.
זכינו לפניות רבות מצד הציבור שהיה נכון להתגייס ולעזור בהתנדבות. נוכחנו לדעת שנתינה הזוכה בנוסף גם הכרה חיובית, מעניקה סיפוק ואפשרות גיוס נוסף של כוחות חדשים.
להערכתנו, גיוס התקשורת – כעיתונות, טלוויזיה, הסברה, פרסום ואספקת מידע יש בכוחם להשפיע על דעת הקהל בדרך של מודעות לנושא ושינוי בהתייחסות לבוגרים לקויי למידה וכן גם על נכונותו של הממסד להעניק
משאבים להקמת שירותים משלימים לאיתור ואבחון אוכלוסיית היעד: הענקת משאבים להכשרת מאבחנים, קורסים בהוראה מתקנת למורים שאינם שייכים לתחום החינוך המיוחד ועזרה בהקמת פרויקטים כמו זה של "ניצן".
כיום, שנתיים מיום תחילת הפרויקט, הגיעו שניים מבוגריו לעצמאות מלאה, עזבו את הדירה, מתגוררים לבד ומתפקידים באופן עצמאי. שני בוגרים נוספים נכנסו לדירה במקום אלה שעזבו אותה. פתחנו דירה נוספת בה חיים זוג בוגרים ובעתיד נפתח דירות נוספות.
לא פרטתי את התסכול, המשברים ומפח הנפש שעברו הבוגרים. אף לא העליתי את הבעיות האדירות שהן מנת חלקנו יום יום ואשר אנו ממשיכים להיאבק בהם שעה שעה. שמה של האגודה הוא "ניצן" – ועבורנו ועבור הבוגרים מסמל השם צמיחה ובראשית. הייתי רוצה להאמין שבכל אדם ואדם קיימים רצון ושאיפה, להחליף גישות מיושנות לערכים אנושים חדשים, המבוססים יותר על אהבה ונתינה ופחות על כוח ובדלנות, ואני מאמין באמונה שלמה, כי בכל אחד מאתנו קיים "ניצן" ובנו היכולת להפריח אותו.
(מתוך "להיות כמו כולם", בטאון אגודת ניצן מס' 3, ינואר 1988)
הכנה לחיים עצמאיים
מכון להכשרה כוללת לבוגרים לקויי למידה בכפר הנוער "אונים" בכפר-סבא / רחל רגב
תעסוקה בשעות הפנאי, מכון להכשרה כוללת -כפר הנוער "אונים , כ"ס
|
הכנה לחיים עצמאיים - שעור בכלכלת בית במכון
הכשרה כוללת בכפר הנוער "אונים" כפר סבא
|
לאחרונה הוסבה תשומת הלב של אנשי מקצוע לבעיותיהם של בוגרים לקויי למידה. בוגרים אלה לא הצליחו להשתלב בעבודה ובקהילה. הודות ליוזמה משותפת של הביטוח הלאומי ואגודת ניצן נבנתה תכנית ייחודית ששמה לה למטרה לתת תשובה לבעיה זו.
המכון להכשרה כוללת לבוגרים לקויי למידה אשר נפתח באונים, הוא הראשון מסוגו בארץ. הוא הוקם בהשראת מודל של מכללה ללקוי למידה הפועלת בתוך הקמפוס של Lesley College בבוסטון וניסיון שהצטבר בעבודה עם בוגרים לקויי למידה באגודת ניצן.
הקונספציה העומדת מאחורי התכנית היא התפיסה הכוללנית (הוליסטית) בשיקום. התכנית מקיפה את כל תחומי החיים הבעייתיים של אוכלוסייה זו: תעסוקה ולמידה, חברה ודיור. באופן מעשי החניכים חיים במקום חיים מלאים (כולל לינה), עם דגש מיוחד על השתלבות חברתית, יציאה לתעסוקה (לאחר למידה של תחום התעסוקה בכיתה) והתנסות בתחום משק בית ותכנון תקציב.
במשך השנה הצליחו מספר בוגרים להשתלב במקצועות שונים כמו עבודה בספארי, טבחות, כתיבה עיתונאית ומיון בדואר. הכניסה לעבודה נעשית בהדרגתיות עם ליווי של צוות מקצועי. תקופת השהייה במכון נערכת שנתיים כשהמטרה להגיע לעצמאות מרבית בכל התחומים.
בקבוצה המונה 15 חניכים, נמצאים כאלה שלא מימשו את הפוטנציאל שלהם, או שלא אותרו בזמן כלקויי למידה. וכאלה שלא ניתנה להם ההזדמנות לתפקד במסגרות רגילות. לאוכלוסייה זו מגוון רחב של ליקויים כמו קשיים בתפיסה מרחבית, קשיים בקואורדינציה, דיסלקציה ועוד, אך לכולם פוטנציאל אינטלקטואלי נורמלי.
המכון ממוקם בכפר הנוער אונים בכפר סבא. מנהלי הפרוייקט מקווים כי לאחר תקופת ההכשרה, רב המסיימים ישתלבו בקהילה ויתקיימו מעבודתם עם ליווי ותמיכה מינימליים ובכך, לא יהיו לנטל על החברה.
הכנה למקצוע במכון להכשרה כוללת בכפר הנוער "אונים כפר סבא
|
הכנת הגינה ב"אונים כפר סבא
|
(מתוך "להיות כמו כולם", בטאון אגודת ניצן מס' 5, אוגוסט 1989)
לצאת מחממת ההורים
דיור מוגן בירושלים - טובה אכסף
לפני כעשרה חודשים, עברו שתי קבוצות של בוגרי ניצן ממסגרת משפחתית-תלותית למסגרת של מגורים בצוותא, המנוהלת באורח עצמאי. בשכונת רמת אשכול בירושלים, כחלק מהקהילה, התמקמו בשתי דירות: ארבעה בנים וארבע בנות.
השלב שקדם לכניסה אל הדירות היה שלב של הכנה וגיבוש בעזרת צוות מדריכים ורכזת. במהלך הדיור נשאר הצוות צמוד לדיירים בשעות אחר הצהרים, מאחר ובשעות הבוקר נמצאים כולם בעבודה (חלקם בשוק החופשי וחלקם במרכזי השיקום). המדריכים מסייעים בתפקוד היומיומי: ניקיון אישי, ניקיון הדירה, קניות, בישול, הכרות הסביבה, הצד החברתי והיחסים הבין אישיים.
בעיות וקשים המתעוררים מוצאים פתרונם בשני אופנים: במישור הכללי – בעזרת שיחת דיירים שבועית משותפת ובמישור האישי – בעזרת שיחה שבועית בין חניך למטפלו.
נאחל להם להמשיך ולהצליח בחייהם העצמאיים בקהילה.
(מתוך "להיות כמו כולם", בטאון אגודת ניצן מס' 5, אוגוסט 1989)