הייאוש של דפוק במוח

 אז די, נמאס,לשבת וליילל,
נמאס מהעצבות, שתוקפת עם רדת החשכה.

נמאס לברוח מהכול,להתחמק ממכשולים,
ליפול ושוב ליפול,
נמאס מלסבול, ואת החרא לאכול.

עכשיו כשאני יוצא אל האור,
והשמש צורבת, מלטפת את פניי,
אוחז בכוח בחלום, עד כלות כוחותיי,
עד שידממו, כל אצבעותיי.
אז אל תתנו לי להישבר,
אני לא רוצה לוותר,
אז אל תתנו לזה להיגמר,
לוותר על החלום,
ולהישאר עם השבר...

האהבה שלי, החיים שלי וכל מילותיי,
הן מתפקדות על שערי הברזל החסומים.
אני עוף מוזר, שעף אל ארץ לא נודעת,
כנפיי שבורות, אך הרוח תמשיך לנשב.

אל מול ענקים של אבן, אני ניצב,
אל מול הפחדים וכישלונות העבר.
פניי אינן קפואות, כן הפחד עליהן ניכר,
אני אולי עייף, אבל עדיין לא עקר.

אז עכשיו, כשהאמת גלויה,
והכול כבר מוסבר,
והרושם שיצרתי הוא רק מטעה,
כי אסור להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו.
אני נכנע לחסדיכם, ומתחנן על עתידי,
יורד על הברכיים, ומוחל על כבודי,
בבקשה, בבקשה, בבקשה,
תנו למילים שלי לדבר בשמי...
בבקשה, בבקשה, בבקשה,
תנו לי הזדמנות שווה...

אני אוחז בידיי הרפויות ונטולות היכולת,
את עתידי חסר התוחלת,
והוא מתנענע כמו תינוק שליו,
מאיים להישמט ולהתנפץ.

אני צריך קצת ביטחון,
בכדי לצאת מהדיכאון..
אני צריך למצוא חוף מבטחים,
שם אהיה כמו כל האחרים...

אני רוצה ללמוד ולהתפתח,
אני רוצה להיות אני, לעזאזל,
ולמה זה כל כך קשה?
למה???