החלום שלי בניצן

מפי מירה פיין, ממקימי ניצן תל-אביב, אם לבן 38
דברים שנאמרו בכנס "ניצן לאן", מעלה החמישה, 1989

החלום עבורי הוא משהו שבין התהייה לטעייה, ההשתהות וההשתאות, הצפייה והציפייה.
ניצן עבורי כבר איננה חלום. היא משהו ממשי אותו בנינו בעמל רב מן המסד ועדיין לא הגענו לטפחות, תוך כוונה ברורה לתת מענה לצרכים של ילדים עם לקויי למידה על כל קשת הגוונים שלהם, לענות לאלה שאין עונים להם.
מיהו הילד אותו אנו מכנים "ילד לקוי למידה"? אולי הוא אותו ילד חכם המתאמץ אך אינו מסוגל ללמוד לקרוא ולכתוב?
אולי הוא "החתיך" של הכיתה שאינו יכול לחשב חישובים בתחום העשרת הראשונה?
אולי הוא מלך הסלים במגרש הספורט שאינו יכול לשרוך בעצמו את נעלי ההתעמלות?
אולי הוא מסוגל לשבת שעות ליד המחשב, אך אינו מסוגל לשבת רגע במקומו והוא נוגע, דוחף ומפיל כל דבר הנקרא בדרכו?
אולי הוא זוכר בעל-פה את כל מספרי הטלפון, ולאן מגיע כל אוטובוס, אך אינו מסוגל להגיע בכוחות עצמו לשום מקום בו לא היה קודם?
או שמא הוא מי שבולע ספר ליום אך אפילו ילד בגן יכול "לסדר" אותו.
אולי הוא כולם יחד או קצת מזה וקצת מזה? בעצם למה הוא כזה? האם נפגע לפני לידתו? האם עשיתי הכל כדי למנוע זאת? האם ניסיתי הכל על מנת לעזור לו, ובזמן הנכון? או שמא טעיתי ומתי והיכן?
האם יוכל להתגבר ולתפקד כאדם בוגר, יוצר, עובד, פעיל, עצמאי. האם יהיה מסוגל לשרת את עצמו, האם יקים משפחה, האם יוליד ילדים, ואיך יהיו ילדיו ומה עובר בתורשה?
אלה מקצת מן התהיות המלוות שעה שעה, אותנו, את ההורים לילדים לקויי למידה, הסתגלות ותפקוד מיום היוולדם עד בגרותם. עם התהיות האלה אנו עוצמים את עינינו בלילה, או שאיננו עוצמים אותן כלל, והם אינן מרפות מאתנו.
זוהי הסיבה לכך שאנו לעתים עייפים, דואגים וחסרי סבלנות. זוהי הסיבה שאנו יושבים כאן היום כולנו, נציגים של סניפים רבים מכל הארץ. זוהי הסיבה שלפני למעלה מ-20 שנה, החלטנו לתרגם את ההתלבטות לשפת המעשה, הקמנו את האגודה הזו כדי שכל הורה לא יחלום לבד ויתענה עם עצמו, כדי שיהיה מישהו שיושיט לו יד ויאמר לו: אנחנו אתך. באותם הימים עדיין חלמנו. קיווינו – עם הקמת בית הספר הראשון ללקויי למידה בתל-אביב, ביוזמתם של הורים ובראשם ד"ר דרעין – שאם נאפשר לילדים ללמוד לפי יכולתם, בקצב שלהם, בעזרת מורים מומחים הרי שפתרנו את בעייתם. אך משבגרו ילדינו ויחד עמם בגרנו גם אנחנו, נוכחנו שעדיין רחוק החלום מהתגשמותו. חלקם מצאו את דרכם בחיים ולחלקם ההשתלבות בחברה, העצמאית המיוחלת, היא עדיין בגדר חלום, ועלינו להתעשת, לתרגם את חלומנו לשפת המעשה, לתכנן, לדחוף, ללמוד מה קיים ומה צריך עוד לבנות, לדרבן ולהקים מסגרות חדשות שאולי לפני שנים לא ליוו את חלומנו. דבר אחד ידוע לנו תמיד. הילדים והבוגרים האלה הם הילדים האהובים שלנו, רק אם נדע להעניק להם את התחושה שאנו עומדים מאחוריהם, שהם חלק אינטגראלי מהמשפחה, הקרובה והרחוקה, שידידנו הם ידידיהם ושאנו מתייחסים אליהם כשווים בין שווים, נוכל להעניק להם את החוסן להתמודד עם הקשיים שלהם, להכיר בהם ולדעת שיצטרכו לחיות עמם לאורך ימים.
וכדי להעניק להם את הכוח הזה הם צריכים הורים חזקים, הורים מאמינים, הורים מלאי תקווה.
אני שואפת שנקבל את הכוח הזה מכאן. שהאגודה הזו שצמחה, לשמחתנו, והתרבתה, ופשטה את זרועותיה תמשיך לחבק ולהעניק את החום לכל אחד מאתנו, תמשיך לעשות, תמשיך להיות קשובה. שתהיה סבלנית, שתקשיב למצוקות, שתאזין לקשיים, שתעצור מדי פעם ותחשוב האם אני בדרך הנכונה. שיהיו לה האומץ והחכמה והתושייה והכנות לבקר את עצמה, לבדוק את עצמה כל פעם מחדש, יום יום ושעה שעה, להתאים את עצמה לצרכים המשתנים, לגדול כל הזמן, לא רק כמותית, אלא גם איכותית.
אני שואפת שתגלה פתיחות, הבנה, נכונות, שאזנייה תהיינה כרויות ועיניה פקוחות כי היא היחידה אליה נושאים ההורים את חלומם ותקוותם, אלה שכבר מכירים אותה ואלה שעלינו לשאוף שיכירו ויעזרו לה וישאבו ממנה כוחות. שימשיכו לחלום, ועם זאת ימשיכו לפעול ולקדם את הילדים של כולנו כדי להפכם לאזרחים פעילים ומועילים לחברה. ושיהיו גאים בעצמם וביכולתם.
הייתי רוצה שידעו, שאנחנו נדע, שהלמידה עבורם היא רק אמצעי, כשהמטרה היא שיקום מלא. הייתי מצפה שנקדיש יותר משאבים לשיקום ובגיל צעיר יותר כדי להגיע למטרה הנכספת.
ואני מודה לכולכם, לכל מי שחולם ולכל מי שעוזר להפוך את החלום למציאות.

(מתוך "להיות כמו כולם", ביטאון אגודת ניצן מס' 5, אוגוסט 1989)