כ"ו בניסן, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה
"זה היה ביום שוק, הגיעו שני גרמנים רכובים על אופנועים לעיירה. הם אספו את כל הנוצרים בכיכר השוק ואמרו להם שהם יכולים לקחת מהיהודים את כל רכושם וכל מה שעולה על רוחם. באותו יום החלו הנוצרים לעבור מבית לבית עם עגלות רתומות לסוסים. אני ישבתי בביתי יחד עם כל משפחתי, הנוצרים פתחו את הדלת ופרצו פנימה והחלו לשדוד ולקחת כל דבר שהיה בבית, כגון: שמיכות, סדינים, מיטות, וילונות ואפילו הורידו מגפיים מהרגלים, שפכו את האוכל על הרצפה ולקחו את הסירים. השדידה נמשכה שלושה ימים רצופים, הם לא השאירו בבתים מאומה. הגויים שבאו מכפרים בסביבה אמרו לנו: ממילא לא תישארו בחיים. הרגשנו כל כך משופלים. אחרי כמה ימים הגיעה לעיירה משאית שהתחילה לאסוף יהודים כביכול לעבודה, הגרמנים פרצו לבתים והוציאו 49 יהודים צעירים והעמיסו אותם על המשאית. ארבעה יהודים שברחו מצאו את מותם ביריות בו במקום".
אחרי כמה ימים נודע שלקחו את כל הצעירים לעיר נובוגרודק ושמה ירו בהם באותו יום. ההוצאה להורג היתה בחורשה, הקהילה היהודית חיה בפחד מתמיד. כשאני ראיתי את הגרמנים עליתי לעליית הגג ושם התחבאתי, דרך עליית הגג ראיתי את הגרמנים ממשיכים עדין באיסוף היהודים, בטענה שהם הולכים למחנה עבודה. משפחתי שהיתה בבית לא יצאה. אחרי תקופה מסוימת החליטו להעביר יהודים רבים מהעיירה למחצבת אבן לעיירה דבורץ המרוחקת כ-50 ק"מ. את היהודים הובילו ברגל. אבי שהיה עגלון נדרש ע"י הגרמנים לשאת את המטענים של היהודים שיצאו למחנה עבודה. כל מי שלא היה מסוגל להמשיך ברגל נורה בדרך. דודתי ביילה פייגה ז"ל נורתה בדרך כיון שלא היתה מסוגלת להמשיך. הסעות למחנה דבורץ עשה אבי זמן ממושך, הוא שימש עגלון של העירה"
"אני זוכר את היום שבו נקראתי להתגייס למחנה עבודה יחד עם עוד יהודים צעירים, אז כבר ידענו שעומדת להיות תקופה קשה מאד והחיים במחנות של עבודה מפרכת. את העירה דבורץ הפכו למחנה עבודה. כשהגענו לעיירה שכנו אותנו בבתי יהודים. היהודים בעיירה זו התייחסו אלינו בצורה טובה והרגשנו שאנו "אחים לעת צרה", היינו הולכים יחד למחנה עבודה. במחצבה עבדנו עם מוטות ברזל כבדי משקל והיינו מוציאים סלעים ענקים שהעמסנו על קרונות משא שנשלחו לחזית. עבדנו שם מבוקר עד ערב, הגרמנים היו אכזריים, האיצו בנו בצעקות. האוכל שנתנו לנו היה דל מאד, המרק היה עשוי ממים עם קצת קמח. היו אנשים שלא היה להם הכוח ללכת ועד מהרה התמוטטו. המחלות היו רבות, לא הצלחנו לשמור על היגיינה כיוון שלא היו לנו בגדים להחלפה, לא יכולנו להתקלח משום שלא היו ברזי מים . מזג האוויר היה קר מאד ולא תמיד היתה כסות לגופנו. במחנה דבורץ נותקתי לגמרי ממשפחתי ולא היתה לי יכולת ליצור איתם קשר. הגרמנים החליטו לרכז את כל היהודים מהערים והעיירות בסביבה ולהעבירם לעיר מחוז נובוגרודק ושם הקימו גטו גדול."
"אחרי תקופה ארוכה יחסית חלמתי שאמא מופיעה בחלום ואומרת לי: "בני תברח מן המחנה כיוון שעומדים לחסל את המחנה". קח איתך את לישנסקי ירחמיאל מעיר קטנה שנקראת דלטיץ ועבור דרך חצר מפקד גסטפו של דבורץ ולך אל העיר נובוגרודק שמה היו כל משפחתי בגטו. חיפשתי את ירחמיאל לאחר שהחלום השפיע עליי מאד חזק וכשמצאתי אותו הסברתי לו שאני עומד לברוח מהמחנה והוא מיד הסכים לברוח איתי. הוא היה נער בן 14, דעתי היתה נחושה לברוח והתחלנו בתכנון הבריחה".
"סיכמנו שנברח בלילה חשוך, ארזנו בשני תיקים קטנים מעט בגדים שהיו לנו. כדי להגיע להורי בנובוגרודק, היה עלינו לעבור בלילה מרחק של 30 ק"מ ברגל, בלילה מסוים התגנבנו ולא היה כל קושי לצאת מן המחנה כיון שהגרמנים לא הקפידו על סדרי יציאה. עברנו דרך חצר של מפקד הגסטפו, איש הא.ס.ס. בחצרו היה כלב זאב ענק ומאולף, כשעברנו על יד הכלב הוא אפילו לא נבח, הדבר הפתיע אותנו מאד, כשיצאנו מחוף המחנה הורדנו שנינו את הטלאי הצהוב.
יצאנו לכביש הראשי והתחלנו ללכת מהר, הרבה מכוניות ואופנועים נסעו בכביש. בכל פעם שרכב עבר קפצנו לצידי הכביש. ירחמיאל כילד התנהג כמבוגר. לקראת בוקר הגענו מבלי שהתגלנו, כ-2 ק"מ מהגטו."
"אחר הצהריים הובילו מהעבודה את היהודים בשורות בצורה מאורגנת. הצטרפנו אליהם ומיד שמנו את הטלאי הצהוב ונכנסנו איתם לגטו. משהסבירו לי היכן גרה משפחתי רצתי מהר לבית הורי. משפתחתי את הדלת ראיתי את אמי לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא חבקה אותי חזק לליבה ואמרה שעכשיו היא יכולה למות בשקט כי כל הילדים שלה נמצאים על ידה. בכל בית גרו 5-4 משפחות, הבתים היו בנויים מעץ והרצפות מקרשים. הבתים היו קטנים, אך יחד עם זאת שמרו על הניקיון. המשפחות חיו ביחד בצורה מופתית ולא היו כל חיכוכים. בגטו פגשתי את אחי הבכור, הוא הספיק להתחתן ולהביא ילד קטן לעולם. אח נוסף גויס לפני המלחמה לצבא הרוסי. האנשים בגטו חפרו לעצמם שוחות ובונקרים מתחת לרצפות, בכדי להתחבא בעת הצורך. באחד הבקרים לאחר ששהיתי זמן מסוים בגטו, נודע לכולנו כי מתקרב יום חיסול הגטו. לא ידענו מה יקרה לנו, לא היה לאן לברוח, משום שהנוצרים בסביבה שדדו ובזזו את רכושנו ושנאו אותנו, הם היו בקשר עם המשטרה הגרמנית וברגע שראו יהודים היו מלשינים, כל יהודי שהיה נתפס היו מוציאים אותו להורג. מצבנו היה קשה וללא פתרון. בגטו נובוגרודק רכזו את כל היהודים מכל הסביבה. באחד הימים עבדתי במחנה צבאי של הגרמנים. במגרש ענק רכזו את כל היהודים שעבדו במחנה, העמידו אותם בשורות באותו הכביש. פולני אחד בבגדים אזרחיים שהצטרף לגסטפו, החל להקריא שמות של יהודים, כל אחד שהקריא היה צריך לעבור לצידו השני של הכביש. הקריאו בערך כ-370 שמות של אנשים שהיו בעלי מקצוע כגון: חייטים, סנדלרים, רצענים וכו'. על הנשאלים היה להשיב על שאלות כגון: שם משפחה, שם הורים, גיל, מס' בית. מי שלא ידע הוחזר! ידעתי שלא אהיה כלול ברשימה כיון שהייתי חדש בגטו. פתאום הקריאו שם של קרוב משפחה שלי (רוגובין שמואל), ידעתי את כל הפרטים שלו חוץ ממס' בית בגטו. יצאתי מהשורה והתחלתי לשאול באיזה מס' בית הוא גר, גרמני אחד שראה שיצאתי מהשורה רץ ונתן לי מכה על הראש עם קת הרובה שלו. קבלתי מכה חזקה והתעלפתי, אחרי כמה דקות התאוששתי והתחלתי לשאול שוב למס' הבית. יהודי אחד שהכיר אותו אמר לי. נעמדתי שוב בשורה וחיכיתי. פתאום זה שהקריא את השמות הקריא את שמו פעם שנייה, הוא היה רצען שתיקן לגרמנים את האוכפים שלהם. אני מייד צעקתי בקול רם: "זה אני" ועברתי לצד השני. הקריאו כ-372 שמות ומיד עקפו אותנו גרמנים שהובילו אותנו בשורות לאורוות של סוסים. יתר האנשים שלא הקריאו בשמותיהם הועמסו על משאיות והובלו לבורות מוכנים, שמה ירו בכולם ונזרקו מיד לבורות. עד הערב חשבנו שיוציאו גם אותנו להורג. פתאום באה משאית והתחילה לזרוק לנו לחם דרך החלונות. לפני שלקחו אותנו לאורוות עמד ליד בחור בן 22-20 שעמד בקצה השורה וכ-10 מ' ממנו שכב גרמני עם מקלע שהיה מכוון לשורות. ראיתי איך הוא עומד לא שקט. הבחור התחיל פתאום לרוץ לכיוון הגרמני במטרה לתפוס את המקלע, הוא לא הספיק להגיע אליו כיוון שהגרמני לחץ על ההדק וירה בו לפני שהגיע אליו, כ-2 מטר לא הגיע ונהרג במקום. כל היהודים שעמדו בשורות התחילו לקרוע דולרים שהיו ברשותם לחתיכות, וזאת על מנת שהכסף שברשותם לא יישאר עבור הגרמנים. בערב כשהתחילו לזרוק לנו ככרות לחם, ידענו שהשאירו אותנו בחיים. לאחר כמה ימים הופיעו גרמנים והוציאו אותנו מהאורוות, סדרו אותנו בשורות והתחילו ללוות אותנו למקום אחר, בו רכזו אנשי מקצוע ממקומות אחרים. המקום היה מגודר עם שמירה חזקה מאד של גרמנים. הכניסו את כולנו פנימה ונתקלנו בהרבה אנשים מוכרים. פתאום כשהסתובבתי נתקלתי באבי, הספקתי לגשת קרוב אליו ומתוך התרגשות ועייפות התעלפתי ולאחר ששפכו עלי מים התעוררתי ולא יכולנו להירגע. ידענו שכל משפחתי: אחיותיי, אחיי, גיסתי והתינוק נרצחו ואינם עוד בחיים. אבא סיפר לי שהוא נרשם כסנדלר וככה הצליח להישאר בחיים".
"לאחר שחזרנו לגטו נודע לנו מפי ניצולים ששלוש אחיותיי התחבאו בגטו מתחת לרצפה שחפרו, את אחי החליטו הגרמנים להשאיר בחיים. היתה סלקציה ואת אשתו של אחי הם שלחו יחד עם התינוק למוות. אחי פנה לצד אשתו ובכה וגם הוא נרצח, באותו זמן בדיוק. נמסר לי כי אמי הייתה במרכז הגטו יחד עם אחותי הקטנה חנה, שתיהן נרצחו באותו היום. הן הובלו לבורות, שמה ירו בהן. את היריות בצעו אוקראינים שהשקו אותם בשתייה חריפה והם עשו זאת בהנאה ובסאדיזם בל יתואר. נמסר לי ששלוש מהאחיות שלי: שפרה, סוניה ואילנה מתחבאות בחפירה מתחת לרצפה באיזה שהוא בית, הלכנו ומצאנו שתיים מהן, אחותי שפרה ספרה שהיא ואחותה עברו מתחת לרצפה, מבור אחד לשני מתחת לרצפה, השוטר ירה ברצפה ובדיוק פגע בצווארה של אחותי והיא מתה במקום מחובקת על ידי אחותי השניה. הוצאנו אותן מהבור עם עוד כמה אנשים שהתחבאו שמה, הן היו שחורות ומלוכלכות מהאדמה, כמעט ולא הכרתי אותן. הן היו מאושרות שנשארו בחיים, אבל היה לנו גם צער שחיסלו חלק ממשפחתנו. אחר כך הוצאנו גם את האחות ההרוגה מהמחילה. אבא חפר בור על יד הבית בגטו וקבר אותה וזה על מנת שבבוא הזמן, אם נוכל, תבוא לקבורה. מצבן של אחיותיי היה קשה ביותר, מתוך כל משפחתי נשארנו 4 נפשות: אבי, אני ושתי אחיותיי. גמלה בלבי החלטה לברוח מהגטו וללכת ליערות".
"היה קשה מאד לברוח מהגטו.. ערב אחד בא בריצה אחד מהקבוצה ואמר שבמקום מסוים אין שמירה. מיד רצנו כולנו ויצאנו דרך הגדר ששברנו, 12 איש ברחנו...התקדמנו לעבר היערות, במשך כל הלילה התקדמנו כ-10 ק"מ והלכנו לכיוון נהר "הנימן", נהר ענק. מעבר לנהר היו יערות ענקיים. עברנו על יד כפרים, חפשנו מקום מחבוא לקראת הבוקר, כי לא נספיק להגיע לנהר, השחר האיר ומרחוק ראינו חורשה ארוכה ורוחבה כ-10 מטר, נכנסו לחורשה ושכבנו כל היום בפחד. כשהחושך שוב הגיע התחלנו ללכת, לאחר שעתיים הגענו לנהר, היה גשר שהגרמנים שמרו עליו, לידו היו קשורות סירות ריקות. היה לילה חשוך מאד, לא ראו כלום. אבא השאיר את הקבוצה והלך לחפש דרך לעבור את הנהר. הוא מצא סירה אך לא מצא משוטים. הוא מצא גזר עץ עבה, עלה על הסירה והחל להתקדם אלינו במורד הנהר עם הזרם. הקבוצה עברה את הנהר בפעמיים, כל פעם 7-6 איש. התחלנו להתקדם לכיוון היערות, בעיר הכיר אבי כל שביל וגבעה וכן הכיר כל נוצרי כיוון שניהל איתם עסקי מסחר במשך כל ימות השנה. התקרבנו לבית משפחה ונתנו לנו לחם, חלב ומצרכים שונים. לפתע התחיל לרדת שלג, השלג היה סמיך ואפשר היה לראות את עקבותינו בו. בסביבה גרו עוד נוצרים אשר הודיעו מוקדם לגרמנים שפרטיזנים מסתובבים באזור. לקראת בוקר השמש זרחה, השלג נמס והעקבות נעלמו. אנו המשכנו ללכת והגענו לנוצרי שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, הוא שמע שהגרמנים מחפשים אותנו ולא רצה שנשאר בחצרו, לכן לקח אותנו למקום מסתור ביער, שם הדלקנו מדורה וייבשנו את בגדינו הרטובים מהשלג. הוא דאג לנו למזון ושם היינו כל היום. בלילה חזרנו לנוצרי שעזר לנו ביום הראשון, הוא נתן לנו לחם, דלי לבישול, מלח ומצרכים כמו תפו"א, כ-50 ק"ג. באותה תקופה שמרנו מאד על כשרות. אבי היה מאד דתי , הטלית והתפילין היו איתו תמיד, הוא היה צם כל יום שני וחמישי מדי שבוע, אבי היה אדם מאד אמיץ.
בערב החלטנו לעזוב ולהתקדם לתוך היערות, על מנת להקים מקום מחסה למגורי קבע בזמן המלחמה. החורף עמד בפתח, שלגים וקור. כשהתקדמנו פגשנו בנוצרי, אבי נתן לו סוליות עור שלקח איתו וקבלנו ממנו רובה עם 85 כדורים שחיילי רוסיה זרקו בזמן מנוסתם. מצאנו גבעה מבודדת, החלטנו לבנות בית מחסה עמוק באדמה, חמישה אנשים שהיו אתנו בקבוצה עזבו אתנו לגמרי. הגג של המחסה היה עמוק באדמה. בנינו את "ביתנו" בצורה חזקה מאד. לא רחוק מאתנו מצאנו בור גדול עם תפוחי אדמה שהיו מכוסים בשלג וגשם. בסביבה אף אחד לא ידע איפה התחבאנו, חוץ מאחד שנתן לנו את הרובה. קבוצת יהודים שברחה מגטו אחר באה אל הנוצרי לשאול איפה יוכלו לפגשו יהודים או פרטיזנים, הוא הוביל אותם אלינו, מצידם ומצידנו היתה שמחה גדולה".
"הגרמנים שעשו חיפוש ביערות קבעו לעצמם 30 יום לנקות את היערות מהפרטיזנים. במשך הימים האלה הקבוצה השנייה שהיתה אתני חפרו בור עמוק והתחבאו בפנים. הגרמנים מצאו אותם וירו בכולם ולא נשאר מהם אף אחד. כשהגרמנים עזבו את היערות מצאנו את היהודים כולם הרוגים בבור הזה. הפרטיזנים ידעו באיזה יום הם עוזבים את היערות, הם היו חותכים את העצים שהיו מאד גבוהים על מנת לחסום את היציאה. דרך הדרך החסומה היו יורים בגרמנים והיו מצליחים להרוג בהם הרבה".
"חיינו ביערות עוד כמה חודשים והמלחמה נגמרה. כשהגרמנים נסוגו, הגרמנים ניסו להתחבא ביער, הפרטיזנים לא השאירו בחיים אף גרמני שהגיע ליערות. חזרתי אחרי המלחמה לעיר הולדתי, לא נשאר אף יהודי, עברנו לגור בעיר נובוגרודק. הצטרכתי להתגייס לצבא הרוסי, החלטתי לברוח ולעבור לפולין. בוקר אחד קמתי ועזבתי את המשפחה שלי...בזמן שגרתי בגדנסק נודע לי שאיש אס.אס גרמני חזר אל משפחתו. גייסתי עוד יהודי, בחור צעיר בשם מיכאל ושני פולנים שהיו חיילים עם נשק, רכשתי אקדח פרכלום והלכנו לביתו בערב...החלטנו לקחת אותו אתנו. אשתו עבדה במפקדה הרוסית, היא רצה מיד למפקדה והודיעה שלקחו את בעלה. אנחנו בינתיים החלטנו לקחת אותו לחורשה ושם, עם האקדח שהיה ברשותי ויחד עם כל כדור שיריתי בו אמרתי לעצמי: "זה בשביל המשפחה, אחד בשביל אחותי ואחד גם בשביל אחי". כשחזרנו מהחורשה עברנו על גשר קטן של נחל, לקחתי את האקדח וזרקתי אותו פנימה. הלילה היה מאד חשוך, כשהתקרבנו לבית עמדו חיילים רוסים וחיכו לנו. קודם ערכו עלינו חיפוש – על כולם. את החיילים הפולנים הפרידו ואותי ואת מיכאל לקחו למפקדה הרוסית. הכניסו אותי לחקר חקירות, שם היה מפקד ברוסית ואשתו של הגרמני, הוא שאל אותה אם אני זה שהייתי בביתה ולקחתי את בעלה והיא ענתה שלא. ואני ברוב טיפשותי ובבטחוני העצמי המופרז אמרתי: "כן, אני לקחתי אותו" (והן עדיין לא ידעו שיריתי בו) ואמרתי: "הוא רצח את אמי, אחי ואחיותיי" הוא שמע מה שאמרתי, ניגש אלי ונתן לי סטירה חזקה, אמרתי לא: "אני את היטלר עברתי וגם אותך אני אעבור". הוא נתן פקודה להוציא אותי ולסגור אותי במרתף.. "
"הייתי יהודי בודד בין הרבה פולנים ומשתפי פעולה, אחרי יומיים העבירו אותי לבית הסוהר המרכזי... אף אחד ממשפחתי לא ידע איפה אני. לאחר תקופה קצרה הם החליטו להקים אגף לנוער של פולנים, החדרים שם היו ריקים, החליטו להוציא אותי ועוד נערים לסדר ריהוט בחדרים, הנערים התחילו לסדר וראיתי שהם מסדרים בצורה לא נכונה, סוהר אחד השגיח עלינו ונתן הוראות איך לסדר. הצעתי לו לסדר בצורה שונה וזה מצא חן בעיניו, מאותו רגע נהפכתי לנותן הוראות, לאט לאט הפכתי למנהיג של הנערים, הם העריצו אותי.. וגם הסוהרים כיון שהיה להם שקט, לא חקרו אותי כמעט חצי שנה...היה לי מבחינה כלכלית מאד טוב ושכחתי את החופש ואת העולם החיצון".
לאחר כ-5 חודשים הודיעו שיהיה ביקור של סגן אלוף, מפקד בית הסוהר. אני הייתי אחראי על החדר שלנו, כל בוקר עשו מסדר ואני הייתי מדווח. כשהגיע מפקד בית הסוהר, עם פמליה גדולה מאד ואיתו גם בנו בן ה-14, שאלתי אותו: "כבוד המפקד, מה היית עושה אם הבן שלך בא לארצו מהמלחמה, והוא הולך ברחוב ואוסרים אותו והוא נמצא בבית הסוהר ויצאתי קצת קימה לדבר איתו.. אמרתי לו שהייתי במלחמה אצל הגרמנים, הלכתי ברחוב, שתיתי קצת והייתי שיכור, אסרו אותי ובמשך הזמן לא חקרו אותי בכלל, הוא אמר לאחד מהם לטפל בנושא שלי. לאחר כמה שבועות קראו לי למשרד של בית הסו נהר והיה תובע והתברר שהוא יהודי. ספרתי לו שאינני יודע עבור מה אני יושב בית הסוהר. לאחר זמן קצר קראו לי והודיעו לי שאני משוחרר.."
"נסעתי לעיר לודז' ומצאת כתובת של קיבוץ דרור שהיה שלוחה של פועלי ציון צ.ס. ציונים סוציאליסטים, קבלו אותי בזרועות פתוחות, שמה היה נוער של ניצולי שואה. פגשתי שם את חייקה גרוסמן, צביה לובטקין מגטו ורשה ואנטק צוקרמן, סגן מפקד גטו ורשה. המרצה שם היה יצחק טבנקין, המקום הזה הכשיר נוער לקליטה בקיבוצים בארץ. לאחר זמן קצר הגיעה משלחת של האו"ם לחקור האם להקים מדינה בשביל היהודים. הייתי בין המארגנים להפגנות גדולות בקשר להקמת מדינת ישראל, הכל מתועד אצלי בתמונות מהפגנות אלו. מאז הייתי נוסע לכל עיר, איפה שהיו יהודים שהייתי מרצה בפניהם שאין לנו מקום אחר לחיות בו אלא לעלות לארץ, ומאז נהפכתי למורה לעברית למבוגרים, כיון שידעתי עברית טובה מהבית, זאת היתה השפה השניה שלי חוץ מאידיש. היו הרבה שליחים מהארץ שעשו הכל לשלוח אותנו לארץ, השליחים ארגנו אותנו לעלות לארץ, החליט שאנו עוברים דרך אוסטריה. באוסטריה, בנר חמישי, התחתנתי, אחרי זה החליטו מארגני העליה לעבור דרך איטליה בהרי האלפים, עלינו להרים קבוצה גדולה של יהודים ואשתי, ואז האיטלקים החליטו להחזירנו חזרה לאוסטריה, לאחר כמה ימים ולאחר שהשליחים מהארץ שחדו את שומרי הגבול עברנו לאיטליה ברכבים שהם ארגנו. באיטליה שכנו אותנו בחנה ע"י העיר מילנו, היינו באיטליה כשנתיים, שם נולדה בתי הגדולה. באיטליה, התנועה לא נתנה לי לעלות ארצה, הם רצו שאשמש כמדריך וכשליח של הארץ. היות ומשפחתי מאד רצתה לעלות ארצה, נאלצתי לעבור לעיר אחרת, להרשם בשם אחר ולעלות ארצה לארץ ישראל. הגעתי ארצה בתאריך 29/3/1949 באוניה "קמפידוליה" ונשלחנו למחנה עולים בנתניה".